"אמדאוס" (Amadeus) יצא לאקרנים ב-1984, והוא אחד המקרים הנדירים שבהם סרט שכולו מוזיקה קלאסית, פאות ותחרה הפך ללהיט המוני. הבמאי מילוש פורמן לקח מחזה במה מ-1979 מאת פיטר שייפר, שנשען בעצמו על שמועה בת מאתיים שנה, והפך אותו לדרמה של קנאה מקצועית באורך שלוש שעות. שייפר כתב בעצמו את התסריט ופירק את המחזה כמעט לגמרי כדי לבנות אותו מחדש כסרט, והתוצאה זכתה בשמונה פרסי אוסקר, ובהם הפרס לסרט הטוב ביותר.
וידוי בבית המשוגעים
הסרט נפתח בווינה של 1823. אנטוניו סליירי, מלחין חצר שנשכח מזמן, מנסה לשים קץ לחייו וצועק שהוא רצח את וולפגנג אמדאוס מוצרט. הוא מובא למוסד לחולי נפש, וכומר צעיר נשלח לשמוע את וידויו. משם נפתח סיפור המסגרת: סליירי מספר כיצד הגיע כנער אדוק לעסקה עם אלוהים, צניעות וחריצות בתמורה לתהילה מוזיקלית, וכיצד קיבל את מבוקשו והתמנה למלחין החצר של הקיסר יוזף השני. ואז מגיע לווינה צעיר גס רוח, מגחך וילדותי, ומתברר שדווקא מפיו יוצאת המוזיקה שסליירי מזהה מיד כקול האל.
מכאן ואילך הסרט הוא מלחמה חד צדדית. סליירי אינו נלחם במוצרט אלא באלוהים שבחר בכלי כה בלתי ראוי, והוא עושה זאת בשיטות של פקיד: הוא מסבך מינויים, דוחה תלמידות, מלחש באוזני הקיסר. סביב זה נפרשות שנות הפריחה של מוצרט, "נישואי פיגארו", "דון ג'ובאני" ו"חליל הקסם", לצד ההידרדרות הכלכלית, השתייה, יחסיו הקשים עם אביו ליאופולד ועם אשתו קונסטנצה. השיא הוא הזמנת הרקוויאם על ידי דמות רעולת פנים, מהלך שהסרט הופך לכלי הרצח האיטי של סליירי. מוצרט מת ב-1791 בגיל שלושים וחמש ונקבר בקבר אחים.
אברהם, האלס והקאסט
פ. מארי אברהם היה שחקן כמעט אלמוני כשקיבל את תפקיד סליירי, והביצוע שלו נע בין הזקן הממורמר של סיפור המסגרת לבין הפקיד המחושב של שנות השמונים למאה השמונה עשרה. הוא וטום האלס היו שניהם מועמדים לאוסקר לשחקן הראשי, ואברהם זכה. האלס בנה את מוצרט מתוך עבודה יומיומית על הפסנתר, כמה שעות ביום, כדי שתנועות הידיים ייראו אמינות בפריים אחד רצוף, והצחוק המצווח שהמציא לדמות הפך לסימן ההיכר של הסרט כולו. מארק האמיל, ששיחק את מוצרט על הבמה בברודוויי, נבחן לתפקיד ונדחה מחשש שהקהל יראה בו רק את לוק סקייווקר.
אליזבת ברידג' מגלמת את קונסטנצה, ונכנסה לתפקיד ברגע האחרון אחרי שמג טילי נקרעה רצועה ברגלה יום לפני תחילת הצילומים. ג'פרי ג'ונס מגלם קיסר חביב ובינוני שמעיר על "יותר מדי תווים", רוי דוטריס מגלם את ליאופולד מוצרט, האב שצילו נמתח על הסרט גם אחרי מותו, וסיימון קאלו מגלם את אמנואל שיקנדר, איש התיאטרון העממי שמושך את מוצרט אל "חליל הקסם".
פראג במקום וינה
הסרט מתרחש בווינה, אך צולם כמעט כולו בפראג, שנשמרה טוב יותר מווינה של שנות השמונים ועדיין נראתה כמו עיר מהמאה השמונה עשרה. סצנות האופרה צולמו בתיאטרון האסטטי, אותו אולם עצמו שבו ניצח מוצרט על הבכורה של "דון ג'ובאני" ב-1787, ובחלק מהצילומים הוארה הבמה בנרות בלבד. צוות ההפקה עבד גם בארמון קרומרז'יז', בבניין האינווליד ובאולפני ברנדוב, והצילומים נמשכו כשבעה חודשים. התיאטרון האסטטי הוא עד היום אחת התחנות המבוקשות של תיירות בצ'כיה, בין השאר בזכות הסרט.
עבור פורמן זו הייתה חזרה טעונה. הוא עזב את מולדתו אחרי דיכוי האביב של פראג ב-1968 ונשאר בארצות הברית, ובחזרתו לצלם תחת המשטר הקומוניסטי נדרש לעבוד מול הביורוקרטיה של האולפן הממלכתי ותחת עינה של המשטרה החשאית. הצלם מירוסלב אונדריצ'ק, שותפו הוותיק עוד מהסרטים הצ'כיים המוקדמים, היה מועמד לאוסקר על עבודתו, ומעצב התלבושות תאודור פישטק זכה בפרס.
המוזיקה ונוויל מארינר
את הפסקול ניצח נוויל מארינר בראש תזמורת האקדמיה של סנט מרטין אין דה פילדס, והוא הסכים להצטרף בתנאי אחד: שלא ישונה ולו תו אחד ביצירותיו של מוצרט. התנאי הזה קבע את אופיו של הסרט, כי המוזיקה אינה מלווה את הסצנות אלא מתפקדת כטקסט. סליירי קורא בקול תווים מדף, והמצלמה מתרגמת אותם לצליל, ובסצנות האופרה, שנבנו בכוריאוגרפיה של טוויילה תארפ, הבמה מוצגת בו זמנית מנקודת מבטו של הקהל ומאחורי הקלעים. אלבום הפסקול הפך לאחד מאלבומי המוזיקה הקלאסית הנמכרים ביותר של התקופה ומכר מיליוני עותקים.
פרסים, קופות וביקורת
הסרט קיבל אחת עשרה מועמדויות לאוסקר וזכה בשמונה: סרט, בימוי, שחקן ראשי, תסריט מעובד, עיצוב אמנותי, תלבושות, איפור ופסקול קול. שלוש המועמדויות שלא הבשילו היו של האלס כשחקן ראשי, של הצילום ושל העריכה. הוא זכה גם בארבעה פרסי גלובוס הזהב, בהם הפרס לסרט הדרמה הטוב ביותר, ובפרסי באפט"א. מבחינה מסחרית הכניס כחמישים ושניים מיליון דולר בצפון אמריקה ולמעלה מתשעים מיליון ברחבי העולם, מול תקציב של כשמונה עשרה מיליון. ציונו באתר רוטן טומייטוס עומד על תשעים אחוז.
הבדיה וסליירי האמיתי
הסיפור על סליירי שהרעיל את מוצרט הוא מיתוס ותיק. הוא צמח מהתמוטטותו של סליירי הזקן, שדיבר בערוב ימיו על אשמה במותו של מוצרט, ומדבריו של אדם חולה ומבולבל, וקיבל צורה ספרותית במחזה של פושקין מ-1830 ובאופרה שכתב על פיו רימסקי קורסקוב. המציאות ההיסטורית שונה: סליירי היה מלחין מצליח ומבוקש, אב לשמונה ילדים ולא נזיר, מורה של בטהובן, שוברט וליסט, וגם של בנו של מוצרט לאחר מותו. השניים אכן התחרו על אותן משרות ואותם ליברטים, אך גם עבדו יחד, וב-1785 חיברו במשותף קנטטה קצרה שהתגלתה מחדש שנים אחרי צאת הסרט. מוצרט עצמו מת ככל הידוע ממחלה, לא מרעל, וסליירי ניצח את יצירותיו והפיץ אותן.
גרסת הבמאי והמורשת
ב-2002 יצאה גרסת הבמאי, כשלוש שעות במקום מאה שישים ואחת דקות, עם כעשרים דקות שהוחזרו לסרט. התוספות מרחיבות בעיקר את דמותה של קונסטנצה ואת ההשפלה שהיא עוברת מול סליירי, ומבהירות מדוע היא שונאת אותו בסיום. הגרסה המורחבת סווגה מחדש כאסורה לצפייה ללא ליווי מבוגר, סיווג מחמיר מזה של הגרסה המקורית. פורמן העדיף אותה, אף שרבים מהצופים עדיין מכירים בעיקר את הגרסה הקצרה.
ההשפעה של הסרט על ז'אנר הביוגרפיה הקולנועית ניכרת עד היום. הוא ביסס תבנית שבה גאון נצפה דרך עיניו של מי שמבין אותו ואינו יכול להשתוות אליו, מבנה שחזר בסרטים כמו נפלאות התבונה. הוא גם הוכיח שאפשר למכור מוזיקה מהמאה השמונה עשרה לקהל רחב אם היא מוגשת כדרמה, ולא מעט מנגני קונצרטים מספרים שהגיעו למוצרט דרכו. סליירי, אירוניה שהסרט עצמו מודע לה, מוכר היום בעיקר כמי שלא היה מוצרט.