"היידי בת ההרים" (Heidi) הוא עיבוד קולנועי משנת 2015 לרומן הידוע של יוהאנה שפירי, בבימויו של אלן גספונר ובהפקה משותפת שווייצרית-גרמנית. זהו אחד העיבודים הרבים שנעשו לספר לאורך יותר ממאה שנים, אבל הוא גם אחד הבודדים שצולמו במלואם בשפה הגרמנית, בנופים האמיתיים של הרי האלפים, ובגישה שמתייחסת לחומר המקור כאל דרמה משפחתית ולא כאל אגדה מתוקה. התוצאה הפכה לאחת ההצלחות המסחריות הגדולות ביותר של הקולנוע דובר הגרמנית באותו עשור, ולסרט השווייצרי המופץ ביותר בעולם.
העלילה: מהאלפים לפרנקפורט ובחזרה
היידי היא ילדה יתומה בת חמש שדודתה דטה מביאה אותה אל סבה, איש מבוגר ומסוגר שחי לבדו בבקתה גבוה מעל הכפר ומסרב לכל מגע עם שכניו. הוא מקבל אותה בכעס גלוי, אך היידי מתעקשת להישאר, ותוך זמן קצר משתלבת בשגרת ההרים: היא יוצאת עם פטר, רועה העיזים בן גילה, אל המרעה, מבקרת את סבתו העיוורת, ולומדת לחיות בלי בית ספר, בלי נעליים ובלי כללים.
השלווה הזאת נקטעת כשדטה שבה ולוקחת את היידי לפרנקפורט, שם היא אמורה לשמש חברה לקלרה זזמן, בתו של סוחר עשיר המרותקת לכיסא גלגלים. בבית זזמן שולטת העלמה רוטנמאייר, אשת חינוך שרואה בילדה מההרים פרויקט תיקון, והיידי מוצאת את עצמה כלואה בין רהיטים כבדים וכללי נימוס. היא לומדת לקרוא בזכות סבתה של קלרה, אך מתגעגעת עד כדי מחלה והליכה מתוך שינה. החזרה שלה אל ההר, והביקור שקלרה עורכת אצלה בהמשך, הם שני מהלכים שהסרט מטפל בהם בכובד ראש: לא כנס, אלא כשאלה על המקום שבו אדם מסוגל להיות מה שהוא.
ספר אחד שהפך לתדמית של מדינה
שפירי פרסמה את הסיפור בשני כרכים, ב-1880 וב-1881, וכתבה אותו כספר מוסר לילדים ולמבוגרים כאחד. הצלחתו הייתה מיידית והוא תורגם מאז לעשרות שפות ונמכר בעשרות מיליוני עותקים, מה שהפך אותו לאחד הספרים הנפוצים ביותר שנכתבו אי פעם בגרמנית. שפירי עצמה נולדה בהירצל, כפר קטן מדרום לציריך, ובעיר הזאת חיה ומתה בשנת 1901.
ההשפעה של הספר חורגת מהספרות. דמותה של היידי היא אחד המרכיבים המרכזיים בדימוי שהעולם מחזיק לגבי תיירות בשווייץ: אחו ירוק, עדר עיזים, אוויר הרים שמרפא, בקתת עץ ואיכרים ישרי דרך. אזור מאיינפלד שבגראובינדן, שבו מתרחש הסיפור, משווק את עצמו זה עשרות שנים תחת השם "היידילנד", עם שבילים מסומנים וכפר מוזיאלי. בשווייץ עצמה היחס מורכב יותר, ולא מעט מבקרי תרבות רואים ביידי קלישאה שמשטחת מדינה רב-לשונית ומודרנית לכדי גלויית נוף. הסרט של גספונר מודע למתח הזה, ומנסה לענות עליו באמצעות דמויות שמתנהגות כמו אנשים ולא כמו סמלים.
ההיידי של 1974 והדורות שגדלו עליה
עבור חלק גדול מהצופים בעולם, ובכללם ישראלים רבים, הדימוי הראשון של היידי אינו מגיע מהספר אלא מסדרת האנימה היפנית "היידי, ילדת האלפים" משנת 1974. הסדרה, בת חמישים ושניים פרקים, הופקה באולפני זויו אייזו, בוימה בידי איסאו טקהטה, ואת עיצוב הסצנות והפריסה החזותית שלה עשה הייאו מיאזאקי, בעוד עיצוב הדמויות נעשה בידי יואיצ'י קוטאבה. לקראת ההפקה נסע צוות היוצרים לשווייץ כדי לתעד את הנופים, את הבקתות ואת הבהמות, וההקפדה על פרטי היומיום הפכה לאחת מאבני היסוד של אסכולת האנימציה שמהם צמח בהמשך אולפן ג'יבלי.
הסדרה שודרה בעשרות מדינות ויצרה גרסה קנונית משלה לדמות, כזאת שהעיבודים שאחריה נאלצים להתמודד איתה. הסרט של 2015 בוחר בכוונה בכיוון אחר: הוא מוותר על הרכות של האנימה, מצלם את הסב כאדם קשה ומריר, ומדגיש את העוני ואת הבדידות שמקיפים את הדמויות.
ההפקה: חמישים ימי צילום בין ההרים לעיר
התסריט נכתב בידי פטרה וולפה, שנים אחדות לפני שביימה בעצמה את "הסדר האלוהי". התקציב עמד על כשמונה וחצי מיליון פרנק, סכום גבוה במונחי הקולנוע השווייצרי, והצילומים נערכו במשך כחמישים יום בין אוגוסט לאוקטובר 2014. סצנות ההרים צולמו בקנטון גראובינדן, בעיקר בסופרס שבעמק ריינוואלד ובלאטש שבעמק אלבולה, באתרים שנבחרו בשל היעדר סימני מודרניזציה. את פרנקפורט של המאה התשע עשרה גילמו הערים העתיקות קוודלינבורג, הלברשטט ואלטנבורג במזרח גרמניה, ועוד מספר מקומות במינכן.
הצילום נעשה בידי מתיאס פליישר, שמנגיד לאורך הסרט בין מרחב פתוח ואור טבעי בהרים לבין פנים חשוך ומסוגר בעיר. את המוזיקה כתב ניקי רייזר, מלחין ותיק של הקולנוע הגרמני, והסרט הופץ בידי סטודיו קנאל באורך של מאה ואחת עשרה דקות.
הקאסט: פנים חדשות מול שחקן ותיק
בתפקיד הראשי נבחרה אנוק שטפן, ילדה מגראובינדן שאותרה בהליך ליהוק רחב היקף ולא הייתה מוכרת קודם לכן. מולה עומד ברונו גאנץ בתפקיד הסב, אחד השחקנים המוכרים ביותר של הקולנוע דובר הגרמנית, שנודע מ"מלאכים בשמי ברלין", מגילומו של היטלר ב"הנפילה", ומהופעתו לצד ג'רמי איירונס ברכבת לילה לליסבון. גאנץ, שהיה בעצמו שווייצרי, מגלם את הסב בשקט ובמיעוט מילים, ומאפשר לשינוי שמתחולל בו להיקרא בעיקר מהמבט.
לצידם מופיעים קווירין אגריפי כפטר, איזבל אוטמן כקלרה, קתרינה שיטלר כעלמה רוטנמאייר, האנלורה הוגר כסבתא זזמן, מקסים מהמט כמר זזמן, אנה שינץ כדודה דטה, פטר לוהמאייר כמשרת הבית סבסטיאן ויילה האזה כתחרנית טינטה. השחקנים השווייצרים מדברים בסרט בניב מקומי, בעוד דמויות פרנקפורט מדברות גרמנית תקנית, והפער הלשוני הזה משמש כלי דרמטי בפני עצמו.
קופות, פרסים והתקבלות
הסרט יצא לאקרנים בעשרה בדצמבר 2015 בגרמניה ובחלק דובר הגרמנית של שווייץ, ובפברואר 2016 בחלק דובר הצרפתית. בשווייץ נמכרו יותר מחצי מיליון כרטיסים, נתון שמציב אותו בין ההצלחות המקומיות הגדולות מאז שנות השבעים, ובסך הכול צפו בו כשני מיליון וארבע מאות אלף איש ברחבי העולם. זכויות ההפצה נמכרו לעשרים וחמש מדינות, יותר מכל סרט שווייצרי אחר.
ב-2016 זכה הסרט בפרס הקולנוע הגרמני בקטגוריית סרט הילדים הטוב ביותר, ואנוק שטפן זכתה בפרס המשחק בפסטיבל סרטי הילדים של אזור הרוהר, שבו נבחר גם הסרט עצמו כטוב ביותר. הביקורות היו חיוביות ברובן, עם שבחים לצילום, למשחק ולסירוב להמתיק את דמות הסב, לצד הסתייגות חוזרת מכך שהנוף מוצג כאידיליה מלוטשת מדי, ומכך שהיסודות הדתיים המרכזיים בספר של שפירי הושמטו כמעט לחלוטין. ב-Rotten Tomatoes הוא מחזיק בציון של מאה אחוז, אם כי על בסיס מספר קטן של ביקורות.