"חטופה 2" (Taken 2) יצא לאקרנים באוקטובר 2012, ארבע שנים אחרי שהסרט הראשון בסדרה הפך את ליאם ניסון לכוכב פעולה בגיל שבו רוב השחקנים כבר מוותרים על התפקידים האלה. ההצלחה של הסרט הראשון הייתה חריגה: הפקה צרפתית צנועה של לוק בסון, בתקציב של כ-25 מיליון דולר, שגרפה יותר מ-226 מיליון דולר ברחבי העולם והולידה דמות שנצרבה בתרבות הפופולרית. ההמשך נבנה על אותה תבנית עם תקציב כפול, זירה חדשה והיפוך אחד מרכזי, והפיק את אחת התוצאות המוזרות של קולנוע הפעולה באותו עשור: הכנסות עצומה לצד אחת מקבלות הפנים הביקורתיות הקשות שקיבל סרט בסדר גודל כזה.
העלילה: הצייד הופך לנרדף
בריאן מילס, איש CIA לשעבר שהתפרנס אחרי פרישתו מאבטחת אישים, מנסה לתקן את מה שנשבר במשפחתו. גרושתו לנור נמצאת במשבר בנישואיה השניים, ובתו קים לומדת נהיגה ומנהלת מערכת יחסים שהיא מסתירה מאביה. כשמילס נשלח למשימת אבטחה באיסטנבול, הוא מציע לשתיהן להצטרף אליו לכמה ימים אחרי שהעבודה מסתיימת. במקביל נפתח קו עלילה שני: מוראד הוקסה, ראש חמולה שאיבדה במרדף של הסרט הראשון בפריז את בנה ואת רוב גברי המשפחה, אוסף את הקרובים שנותרו ויוצא לנקום.
ההיפוך שבו נשען כל הסרט מתרחש כשעה לתוכו: הפעם החטוף הוא האב. מילס ולנור נלכדים ברחובות הצרים של העיר העתיקה, וקים היא היחידה שנשארת חופשייה. מתוך המרתף שבו הוא כבול, מילס מנחה אותה בטלפון להשליך רימוני יד מגגות העיר, ומודד את הזמן שחולף בין הפיצוץ שהוא שומע מבחוץ לבין הפיצוץ שהוא שומע בקו, כדי לשרטט את מיקומו על מפת תיירים. הרעיון הזה, שהוא הרגע הכי מקורי בסרט, מוביל למרדף מכוניות אל הקונסוליה האמריקאית ולעימות מסכם שבו מילס מציע להוקסה לסיים את מעגל הדם.
הנבלים והביקורת על ההכללה
מוראד הוקסה מגולם בידי ראדה שרבדז'יה, שחקן קרואטי ותיק שמביא לתפקיד כובד ראש שהתסריט לא תמיד מצדיק. הבחירה להפוך את הנבלים לבני משפחתם של החוטפים מהסרט הראשון נותנת להם מניע אנושי שלא היה קיים קודם: הם אבלים, לא סוחרים, והסצנה הפותחת של הסרט היא לוויה כפרית ולא עסקה פלילית. מנגד, זו גם הנקודה שבה הסרט ספג את הביקורת החריפה ביותר. מבקרים טענו שהסדרה בונה את כל מערך הנבלים שלה סביב זהות לאומית אחת ומצמצמת אותה לחמולת פשע, בלי שום דמות אחרת שתאזן את התמונה. ליסה שוורצבאום כתבה שמדובר בפסטיבל עצל של סטריאוטיפים, וניל גנזלינגר סיכם את המסר של הסרט במשפט אחד על זרים רעים ואמריקאים טובים.
הפער בין הדימוי הזה לבין המציאות רחב. תיירות באלבניה היא היום אחד מסיפורי הצמיחה הבולטים בבלקן, עם קו חוף אדריאטי ויוני שהפך ליעד קיץ מבוקש, ערים היסטוריות כמו ברת וג'ירוקסטרה שמוכרות כאתרי מורשת עולמית, ומדינה שנפתחה לעולם אחרי עשרות שנים של בידוד. הפשע המאורגן שהסרט מציג הוא תופעה שקיימת בכל מקום ואינה מאפיין לאומי, והשימוש בה כקיצור דרך תסריטאי הוא בדיוק מה שהפריע לחלק מהמבקרים.
איסטנבול כזירה ולא כרקע
הצילומים באיסטנבול נערכו בנובמבר 2011, וחלקים נוספים צולמו בלוס אנג'לס בינואר 2012 ובאולפני סיטה דה סינמה בסן דני שליד פריז, המתחם שהקים בסון. העיר מצולמת כאן כמבוך: גגות שטוחים שמתחברים זה לזה, סמטאות שוק שמתפצלות בלי היגיון, שכונות מגורים שיורדות במדרגות אל המים. הבחירה הזאת משרתת את העלילה, שכן הגיאוגרפיה המבלבלת היא בדיוק מה שמאפשר לקים לרוץ מגג לגג בלי שהצופה ידע היכן היא נמצאת. הצילום נעשה בידי רומן לקורבה, והעריכה בידי קמיל דלאמאר ווינסן טבאיון, ודווקא כאן נמתחה ביקורת נוספת: החיתוכים הקצרים במיוחד של הבמאי אוליבייה מגטון טשטשו לא מעט מסצנות הקרב, והפכו את הכוריאוגרפיה של הסרט הראשון לרצף שקשה לעקוב אחריו. הפסקול נכתב בידי נתנאל משאלי, שחזר מהסרט הראשון.
הפקה, במאי וקאסט
לוק בסון ורוברט מארק קיימן כתבו את התסריט, ובסון גם הפיק דרך חברת יורופה קורפ שלו. הבימוי הועבר מפייר מורל, שביים את הסרט הראשון, לאוליבייה מגטון, בשם בדוי שנבחר על שם התאריך שבו נולד. ליאם ניסון חוזר כמילס, פמקה יאנסן כלנור ומגי גרייס כקים, וסביבם חוזרים גם לילנד אורסר, ג'ון גריס ודי בי סוויני בתפקידי חבריו לשעבר של מילס. אוליבייה רבורדן שב כשוטר הצרפתי ז'אן קלוד פיטרל, וקבורק מאליקיאן מגלם את המפקח הטורקי דורמז. גרייס, שהייתה בת עשרים ותשע בעת הצילומים, גילמה שוב נערה בת תשע עשרה, פרט שהמבקרים לא נמנעו מלהזכיר.
קופות מול ביקורות
הסרט הופק בתקציב של 45 מיליון דולר וגרף כ-376 מיליון דולר ברחבי העולם, מהם כ-140 מיליון בצפון אמריקה. סוף השבוע הפותח בארצות הברית הסתכם ב-49.5 מיליון דולר, שיא לפתיחת סרט בדירוג PG-13 בחודש אוקטובר. באירופה ובאסיה ההצלחה הייתה אף גדולה יותר, עם הכנסות בולטות בבריטניה, בצרפת, באוסטרליה ובדרום קוריאה. מולן עמדו הביקורות: 22 אחוזי חיוב באתר רוטן טומייטוס מתוך 174 ביקורות, וציון 45 במטקריטיק. אן הורנדיי מהוושינגטון פוסט העניקה כוכב אחד וכינתה את הסרט מגושם ומגוחך, ופיטר בראדשו מהגרדיאן כתב שהסרט נראה עייף. מנגד, רוג'ר איברט העניק שלושה כוכבים והגן על המקצועיות של הבימוי, וקנת' טוראן מהלוס אנג'לס טיימס שיבח את עצם הבחירה לשים שחקן אמיתי במרכז סרט פעולה. הקהל דירג את הסרט ב-B+ בסקר סינמהסקור, לעומת מינוס A לסרט הראשון. הסרט היה מועמד לפרס סטרן לסרט הפעולה הטוב של השנה.
מקומו בטרילוגיה
"חטופה 2" הוא הפרק האמצעי בטרילוגיה שהכניסה יחד קרוב למיליארד דולר. הפרק השלישי, שיצא ב-2015 ושוב בבימוי מגטון, ויתר לגמרי על החטיפה שנתנה לסדרה את שמה והפך את מילס לנמלט שמואשם ברצח, וקיבל ביקורות גרועות עוד יותר. מגמת הדעיכה הביקורתית לאורך שלושת הסרטים היא אחת הסיבות שהסדרה נעצרה שם, גם אם ב-2017 עלתה סדרת טלוויזיה שסיפרה את סיפורו המוקדם של מילס.
ההשפעה האמיתית של הסדרה לא נמדדת בפרסים אלא בז'אנר שהיא יצרה. אחרי "חטופה" ואחרי ההמשך שלו, ליאם ניסון הפך לפנים של תת ז'אנר שלם של סרטי פעולה על גבר מבוגר עם עבר מבצעי ומשפחה בסכנה, ובעשור שאחרי כן הופיע בעשרות סרטים מהסוג הזה. גרסת הבלו ריי של הסרט כללה גם גרסה מורחבת ולא מדורגת, שמחזירה חלק מהאלימות שנחתכה כדי לשמור על דירוג רך יותר בקופות. זהו סרט שקל לקטול ובכל זאת קשה להתעלם ממנו, משום שהוא מסמן בדיוק את הרגע שבו נוסחה שהצליחה פעם אחת הפכה לתעשייה.