"כוח 10 מנברון" הוא סרט פעולה בריטי משנת 1978 שנבנה כהמשך ישיר ל"התותחים של נברון", אחד מלהיטי המלחמה הגדולים של תחילת שנות השישים. שבע עשרה שנים הפרידו בין שני הסרטים, והפער הזה ניכר כמעט בכל פרט: קאסט חדש, טון קליל בהרבה, וסגנון בימוי ששאול מעולם סרטי הריגול והפעולה של אמצע שנות השבעים. את הסרט ביים גיא המילטון, ובראש הקאסט עומדים רוברט שו, הריסון פורד ואדוארד פוקס. בבסיסו עומד רומן של אליסטר מקלין מ-1968, אבל מהספר עצמו שרדו בעיקר השם והרעיון הכללי.
העלילה: משימה שנייה, זירה חדשה
הסיפור מתחיל זמן קצר אחרי סיום המשימה של הסרט הראשון. המייג'ור קית' מאלורי וסמל המבצעים ג'ון מילר, שני הוותיקים מנברון, מוזמנים לתדרוך שבו מתברר שהבוגד שסיכן את היחידה שלהם לא נעלם: הוא חי, פועל תחת זהות בדויה בשורות הפרטיזנים ביוגוסלביה, ומעביר מידע לגרמנים. כדי להגיע אליו השניים מוצמדים ליחידת קומנדו אמריקאית בשם "כוח 10", בפיקודו של סגן אלוף מייק בארנסבי, שיוצאת למשימה משלה: פיצוץ גשר חיוני מעל נהר הררי, שדרכו אמורה לעבור תגבורת גרמנית.
בארנסבי לא מעוניין בשני הנוסעים הבריטים ולא יודע דבר על הסיבה האמיתית שבגללה הצטרפו אליו, וממילא הצניחה משתבשת, חלק מהצוות אובד, והשורדים נופלים בשבי של כוח מקומי שנאמנותו אינה ברורה. מכאן ואילך הסרט נע בין תחבולה לתחבולה: זהויות מתחלפות, בעלי ברית מתגלים כאויבים ולהפך, וההכרעה מגיעה בפתרון הנדסי ולא צבאי, כשהחוליה מחליטה לפוצץ את הסכר שמעל הגשר ולתת למים לעשות את העבודה. אל הצוות מצטרף גם הסמל אולן ויבר, נוסע סמוי שמתגלה כאיש חומרי הנפץ הנכון ברגע הנכון.
גיבורים ותיקים, שחקנים חדשים
ההחלטה הבולטת ביותר בהפקה הייתה להחליף את השחקנים ולא את הדמויות. גרגורי פק, שגילם את מאלורי ב-1961, ודיוויד ניבן, שגילם את מילר, נחשבו מבוגרים מדי לתפקידים אחרי שבע עשרה שנים, ובמקומם הגיעו רוברט שו ואדוארד פוקס. שו מביא למאלורי כובד ראש קודר וכמעט עייף, ופוקס הופך את מילר, שאצל ניבן היה ג'נטלמן חמוד וממזרי, לטיפוס יבש ואירוני. גם דמותו של הבוגד לסקובר, שגולמה בסרט המקורי בידי טוטה למקוב, עברה ידיים והופקדה בידי פרנקו נרו.
סביבם נבנה קאסט בינלאומי אופייני להפקות התקופה: ברברה באך בתפקיד מריצה פטרוביץ', קרל וות'רס כסמל ויבר שנה לפני שהתפרסם כאפולו קריד, ריצ'רד קיל כקצין האכזר דראז'אק, אלן באדל כמייג'ור פטרוביץ' ומייקל בירן כקצין הגרמני שרדר. באך וקיל הגיעו ישירות מ"מרגל שאהב אותי", סרט הג'יימס בונד של 1977, וגם הבמאי הגיע מאותה משפחה: גיא המילטון ביים ארבעה סרטי בונד, בהם "גולדפינגר" ו"החי והמת". הבחירה בו הבטיחה לסרט קצב וקלילות, אך גם ויתרה על המתח האטי והמצטבר שאפיין את הסרט המקורי.
הריסון פורד בין "מלחמת הכוכבים" ל"שודדי התיבה האבודה"
עבור הריסון פורד זה היה הסרט העלילתי הראשון שיצא לאקרנים אחרי "מלחמת הכוכבים", וזה גם הסרט שבו הוא נשא לראשונה תפקיד ראשי בהפקה גדולה. פורד בחר בו במודע כתפקיד תומך חזק ושונה ככל האפשר מהאן סולו, מתוך רצון להימנע מתדמית של שחקן מדע בדיוני. הוא לא ראה בו בדיעבד תחנה מוצלחת במיוחד, והגדיר אותו כמאמץ כן של אנשים הגונים שפשוט לא היה הצעד הנכון בשבילו, וגם ציין שקיבל את התפקיד כדי לעבוד וכדי להרוויח. שלוש שנים אחר כך הגיע "שודדי התיבה האבודה", והדמות שבנה שם עשתה בדיוק את מה שבארנסבי לא הצליח לעשות. בדיעבד הסרט הוא מעין מעבדה מוקדמת: פורד כבר משחק כאן קצין חסר סבלנות כלפי הסמכות, אבל הכתיבה לא נותנת לו דבר מעבר לפקודות.
הפקה בין ההרים לאולפן
העלילה מתרחשת ביוגוסלביה, והצילומים אכן נערכו שם ברובם. אתר הצילום המרכזי היה גשר ג'ורג'ביצ'ה על נהר הטארה, קשת בטון מרהיבה שנבנתה ערב מלחמת העולם השנייה ונהרסה חלקית בזמנה, סיפור שמהדהד היטב את עלילת הסרט. הגשר עומד בקניון עמוק בצפון המדינה, והוא אחד האתרים המזוהים ביותר עם תיירות במונטנגרו. סצנות הסכר צולמו בסכר יבלניצה ובאגם שלידו בבוסניה, מודלים בקנה מידה קטן צולמו באולפני הים התיכון במלטה, וסצנות הפנים ודגם מפציץ הלנקסטר נבנו באולפני שפרטון. סצנות קרון הרכבת צולמו בג'רזי, וכמה סצנות ימיות במספנה המלכותית בפלימות'.
ההפקה נהנתה מתמיכה ממשלתית יוצאת דופן: הנשיא היוגוסלבי טיטו אישר סיוע מדינתי שכלל כאלפיים חיילים כניצבים, מדים, ציוד ואפילו טנקי T-34, והוא עצמו ביקר בסט. למרות זאת התקציב חרג: מסכום מתוכנן של קצת יותר משמונה מיליון דולר הוא טיפס אל מעבר לעשרה מיליון, ומומן בשילוב של קולומביה פיקצ'רס, משקיעים גרמנים, חברת הפקה יוגוסלבית ורשת ABC שרכשה מראש את זכויות השידור. אזור הצילומים הפך מאז ליעד מוכר, ומטיילים שמגיעים אל קניון הטארה משלימים את המסלול בערי החוף, בהן קוטור ובודווה.
תסריט, מצלמה ומוזיקה
הבעיה המרכזית של הסרט הייתה התסריט. הקרדיט ניתן לרובין צ'פמן, וג'ורג' מקדונלד פרייזר עבד עליו בלי קרדיט, אך בפועל עברו עליו כמה וכמה כותבים. אדוארד פוקס תיאר מצב שבו סצנות הפעולה היו סגורות ומדויקות ואילו הדמויות נותרו שלד, כך שהשחקנים נאלצו להלביש עליהן אישיות תוך כדי הצילומים. רוברט שו, שהיה גם סופר ומחזאי, הביע בזמן ההפקה מורת רוח מהשורות שנאלץ לומר ואף הרהר בפרישה מהמשחק. הוא נפטר מהתקף לב באוגוסט 1978, כמה חודשים לפני שהסרט הגיע לאקרנים.
הצלם כריסטופר צ'ליס, ותיק שהתחיל את דרכו בהפקות של מייקל פאוול ואמריק פרסבורגר, מנצל היטב את הנופים ההרריים ומעניק לסרט חזות רחבה ונקייה. את המוזיקה כתב רון גודווין, מלחין ותיק של סרטי מלחמה בריטיים, שהלחין בעבר גם עיבוד אחר לרומן של מקלין. גודווין הלחין את הפסקול לגרסה באורך 126 דקות, אך לפני ההפצה נחתך הסרט ל-118 דקות, וקטעי מוזיקה הוזזו ממקומם המקורי כדי לכסות את התפרים. הגרסה הארוכה שוחזרה מאוחר יותר.
התקבלות ומורשת
הסרט התקבל בפושרות. באתר רוטן טומייטוס הוא עומד על 68 אחוזי ביקורות חיוביות, ובמטהקריטיק על ציון 42, כלומר ביקורות מעורבות. רוג'ר איברט העניק לו שניים וחצי כוכבים מתוך ארבעה וטען שהמילטון יודע לייצר סרטי פעולה כאלה בשינה, ושהפעם נדמה שזה בדיוק מה שקרה. בקופות הוא הכניס כרבע ממה שהכניס הסרט המקורי, מספיק כדי לסגור את הפרק הזה בסדרה. אליסטר מקלין עצמו לא היה מרוצה, בעיקר מהמשקל שקיבלה דמותה של מריצה, שבספר תפסה מקום שולי, ובהמשך שילב חלקים מהתסריט ברומן אחר שכתב.
הסרט שרד יפה בטלוויזיה של שנות השמונים והתשעים והפך לאחד מסרטי המלחמה המשודרים ביותר. הוא נהנה מרצף אירועים יעיל, מנופים אמיתיים, מפיצוץ סיום מרשים שנעשה בלי עזרת מחשב, ומקאסט שכולל שלושה שחקנים שכל אחד מהם מזוהה עם סרט אחר לגמרי. הצפייה בו היום היא בעיקר צפייה בצומת: סוף עידן סרטי המלחמה הכוכביים של אולפני בריטניה, ותחילת הקריירה של השחקן שיגדיר את עשור הפעולה הבא. גם הנשיא ג'ימי קרטר בחר בו כסרט חג ההודיה שלו בקמפ דיוויד.