"משימה בלתי אפשרית" (Mission: Impossible) הגיע לאקרנים במאי 1996 כניסיון להמיר סדרת טלוויזיה בת שבע עונות משנות השישים לסרט קולנוע גדול, והפך במקום זה לנקודת הפתיחה של אחת מסדרות הפעולה הארוכות ביותר שהוליווד ייצרה. את הסרט ביים בריאן דה פאלמה, את התסריט כתבו דייוויד קופ ורוברט טאון על בסיס סיפור של קופ וסטיבן זייליאן, ואת ההפקה הובילו טום קרוז ופאולה וגנר בסרט הראשון של חברת ההפקות המשותפת שלהם. קרוז, שהיה אז בן שלושים ושלוש, לקח על עצמו לראשונה את התפקיד הכפול של כוכב ומפיק, והבחירה הזו קבעה את אופיו של הסרט לא פחות מהבימוי.
העלילה: צוות שנמחק בלילה אחד
איתן האנט הוא סוכן צעיר בצוות של ה-IMF שבראשו עומד ג'ים פלפס, ותיק ומנוסה. המשימה נראית שגרתית: לסכל גניבה של רשימת סוכנים כפולה בשגרירות אמריקאית בבירה האירופית שבה הצוות פועל. בתוך דקות ספורות הכול מתמוטט. חברי הצוות נרצחים אחד אחרי השני, האנט נותר היחיד ששרד, וכשהוא מדווח לממונה עליו יוג'ין קיטרידג' הוא מגלה שהמשימה כולה הייתה מלכודת שנועדה לחשוף חפרפרת בתוך הארגון, ושהוא עצמו החשוד המרכזי. משם הסרט הופך למרדף כפול: האנט בורח מהארגון שלו ובו בזמן מנסה להוכיח את חפותו באמצעות גניבה שנייה, מסוכנת עוד יותר, של אותו קובץ עצמו מהמקור.
סביבו נאספת חבורה של מנודים: לותר סטיקל, האקר שהודח מהסוכנות, ופרנץ קריגר, טייס מסוקים חסר עכבות שמגלם ז'אן רנו. קלייר פלפס, אשתו של ג'ים, שורדת גם היא ומצטרפת לצוות, וונסה רדגרייב מגלמת את מקס, סוחרת מידע בריטית שמנהלת את העסקה כולה בטון של שיחת סלון. אמנואל בֶאר בתפקיד קלייר, קריסטין סקוט תומאס כסוכנת שרה דייוויס, אינגבורגה דאפקונאיטה כחנה ויליאמס וג'ון וויט בתפקיד פלפס משלימים קאסט בינלאומי במיוחד ליצירה אמריקאית מאותה תקופה.
המערכה הראשונה: העיר כשותפה לעלילה
כל המערכה הראשונה מתרחשת בפראג וצולמה בה, וזו אחת הסיבות שהסרט נראה שונה כל כך מסרטי הפעולה שסבבו אותו. ארמון ליכטנשטיין בכיכר מאלה סטראנה שימש כחזית השגרירות, בעוד שהאולמות המפוארים של פנים הבניין צולמו למעשה במוזיאון הלאומי שבכיכר ואצלב, שהיה אז מוזנח למדי. הרחוב נָה קמפֶּה, על מדרגות האבן הכפולות שלו, הוא המקום שממנו האנט פורץ אל גשר קארל, ומאותו גשר צונח ג'ים פלפס אל הוולטבה. סצנת המפגש בין האנט לקיטרידג' מתרחשת במסעדת אקווריום בכיכר העיר העתיקה, מבנה זכוכית שנבנה כתפאורה ומולא בשש עשרה טונות של מים; כשהאנט מפוצץ אותה, הזרם שוטף את הכיכר. גם מלון אירופה ומדרכות רחוב נה פשיקופה נכנסו לפריים. השילוב של אדריכלות ברוקית עם מרדף לילי הפך את הסרט לפרסומת ארוכה עבור תיירות בצ'כיה, ופראג הפכה בעקבותיו לזירת צילומים מבוקשת עבור הוליווד.
לנגלי: שקט מוחלט
הרצף המזוהה ביותר עם הסרט הוא החדירה לחדר הכספת במטה ה-CIA בלנגלי. החדר לבן, ריק וסטרילי, ומוגן בשלושה חיישנים: לחץ על הרצפה, שינוי בטמפרטורה וכל קול שעולה על סף מסוים. האנט מורד אל תוכו בכבלים מפתח האוורור ונאסר עליו לגעת ברצפה. דה פאלמה בנה את הסצנה כמעט ללא מוזיקה וללא דיאלוג במשך דקות ארוכות, בניגוד גמור לכל מה שסרטי פעולה עשו באותה תקופה, ובכך הפך את השקט עצמו למקור המתח. הדימוי של טיפת זיעה שנופלת לעבר הרצפה הפך לאחד הרגעים המצוטטים ביותר בקולנוע הפופולרי של שנות התשעים. קרוז ביצע את התלייה בעצמו, וכדי לשמור על איזון אופקי מדויק בלי לגעת בקרקע הוא הכניס מטבעות בריטיים לתוך נעליו כמשקל נגד. סצנת הסיום, מרדף על גג רכבת מהירה במנהרת התעלה, צולמה בשילוב של קטעי חוץ ברכבת בדרום מערב סקוטלנד, צילומי מסך כחול באולפני פיינווד ואפקטים של תעשיית האור והקסם.
ג'ים פלפס והכעס של אוהדי הסדרה
ההחלטה השנויה ביותר במחלוקת בסרט נוגעת לדמות שהגיעה ישירות מהטלוויזיה. בסדרה המקורית היה ג'ים פלפס ראש הצוות המוסרי והיציב, הדמות שקיבלה את ההקלטה בפתיחת כל פרק. בסרט הוא נחשף כבוגד שרצח את אנשיו כדי למכור מידע. פיטר גרייבס, שגילם את פלפס בסדרה, קיבל הצעה לחזור לתפקיד וסירב מיד כשהבין מה נעשה בדמות. גרג מוריס, שגילם את בארני קולייר, יצא מאולם ההקרנה לפני סוף הסרט. מרטין לנדאו התנגד בפומבי, וטען שהרוח של הסדרה הייתה תחבולה משותפת של צוות שנכנס ויוצא בלי שאיש ידע שהיה שם, ולא סרט שמפרק את הצוות בעשר הדקות הראשונות. הביקורת הזו ליוותה את הסרט שנים, אבל היא גם מסמנת בדיוק את מה שהוא עשה: החליף את הצוות בגיבור יחיד ובכך יצר את הפורמט שהסדרה כולה תפעל לפיו.
העיצוב הוויזואלי של דה פאלמה
דה פאלמה הגיע לסרט אחרי שני עשורים של מותחנים שנשענו על השפה של היצ'קוק, והוא הביא איתו את כל ארגז הכלים. הצלם סטיבן ה' ברום, שעבד איתו מאז "פני צלקת", מצלם את הסרט בזוויות נטויות שהופכות כל חדר לחלל שאין בו יציבות, בעדשות דיופטר מפוצל שמחזיקות שני מישורי עומק בפוקוס בו זמנית, ובמצלמות סובייקטיביות שמצמידות את הצופה לנקודת המבט של דמות אחת בכל רגע. הסרט עמוס במסכים בתוך מסכים, במשקפי מצלמה, במסכות פנים ובשחזורים מדומיינים שמתגלים כשקריים, וכל אלה משרתים רעיון אחד: אי אפשר לסמוך על שום דבר שרואים. זה הסבר טוב לביקורות המעורבות שקיבל הסרט, שהצטברו ל-66 אחוזי המלצה ברוטן טומייטוס, כשחלק מהמבקרים התלוננו על עלילה סבוכה מדי ואחרים ראו בדיוק בסבך הזה את העניין.
הפקה, מוזיקה והשפעה
תקציב הסרט עמד על כשישים ושניים מיליון דולר, והוא הסתיים בזמן ומתחת לתקציב, דבר נדיר בהפקה בסדר גודל כזה. הכנסותיו העולמיות הגיעו לכ-457 מיליון דולר והוא היה הסרט השלישי בהכנסותיו ב-1996. הוא גם היה הסרט הראשון שהופץ ביותר משלושת אלפים בתי קולנוע בו זמנית. הפסקול נכתב בידי דני אלפמן, שהחליף את אלן סילבסטרי בשלב הפוסט, ואילו גרסת הסינגל של הנושא המפורסם של לאלו שיפרין הוקלטה בידי אדם קלייטון ולארי מאלן הבן מיו-טו והפכה ללהיט עולמי בפני עצמו. סצנת פתיחה שהוסרה מהסרט תיארה משולש אהבה בין פלפס, קלייר והאנט, והיא נגנזה בעצת ג'ורג' לוקאס. חמישה עשר שנים ושלושה סרטים אחר כך יגיע משימה בלתי אפשרית 4: קוד הצללים ויחזיר לסדרה את רעיון הצוות שדה פאלמה פירק, אבל הפעלול המרכזי שנבנה סביבו סרט שלם, הרעיון שהוליד את הטיפוס על הבורג' חליפה, נולד כאן, בחדר לבן וריק בלנגלי.