"רכבת לילה לליסבון" (Night Train to Lisbon) הוא סרט דרמה משנת 2013 בבימויו של הדני בילה אוגוסט, עיבוד לרומן רב המכר של פסקל מרסייה שראה אור בגרמנית ב-2004. במרכזו עומד מורה שווייצרי לשפות עתיקות, אדם שהסדר והשגרה הם כל עולמו, שנוטש את הכיתה באמצע יום לימודים ועולה על רכבת לילה בעקבות ספר דק שנפל לידיו במקרה. הסרט הוקרן לראשונה בפברואר 2013 בפסטיבל ברלין, מחוץ לתחרות הרשמית, והוא הפקה משותפת גרמנית, שווייצרית ופורטוגלית באורך 111 דקות, המדוברת כולה באנגלית.
העלילה: מעיל אדום וכרטיס רכבת
ריימונד גרגוריוס, בגילומו של ג'רמי איירונס, מלמד לטינית ויוונית בגימנסיה בברן, גרוש ובודד ומסודר עד כדי שעמום. בבוקר גשום אחד, בדרכו לבית הספר, הוא מבחין באישה צעירה שעומדת לקפוץ מגשר ומושך אותה אחורה ברגע האחרון. היא מתלווה אליו לשיעור ואז נעלמת מהכיתה, ומשאירה אחריה מעיל אדום. בכיס המעיל מוצא גרגוריוס ספרון פורטוגלי וכרטיס לרכבת הלילה שיוצאת בעוד דקות ספורות. בהחלטה שהוא עצמו אינו מסוגל להסביר, הוא מפקיר את התלמידים, את הדירה ואת עשרות שנות ההרגל, ועולה על הרכבת.
מכאן הסרט הופך לחקירה. גרגוריוס מנסה לאתר את מחבר הספר, אמדאו דה פראדו, רופא מבריק ובן למשפחה מיוחסת, ומגלה שהאיש מת שנים קודם לכן. מהמפגשים עם אחותו, עם חברו הקרוב ועם אנשים שהכירו אותו נבנית בהדרגה תמונה של קבוצת צעירים שפעלה במחתרת נגד המשטר, של אהבה משולשת שפירקה אותה מבפנים ושל בגידה שאיש מהמעורבים לא הצליח לשכוח. הסרט נע בין שני קווי זמן, ההווה של גרגוריוס ושנות השישים של פראדו וחבריו.
העיר כגיבורה שנייה
הצילומים נערכו ברובם בברן ובליסבון, והמעבר בין השתיים הוא חלק מהטיעון של הסרט. ברן מצולמת אפורה, ישרה ומסודרת, ואילו הבירה הפורטוגלית מוצגת כעיר של מדרגות, חשמליות צהובות, חזיתות מכוסות אריחים וסמטאות שמובילות לחצרות פנימיות. הצלם השווייצרי פיליפ צומברון עובד באור טבעי רך, ומרבית האתרים בסרט הם מקומות אמיתיים ולא תפאורות: בתי קפה ותיקים, מדרגות אבן שחוקות ונופי גגות מעל נהר הטז'ו, בדיוק אותם מראות שנמצאים בלב תיירות בפורטוגל. הסרט נצמד לעיר אחת ואינו יוצא ממנה, בלי סטייה צפונה אל פורטו או אל עמק הדואורו, וההתמקדות הזו מחזקת את ההרגשה שהעיר עצמה היא חלק מהחידה שגרגוריוס מנסה לפתור.
סלזאר, המשטרה החשאית ומהפכת הציפורנים
הרקע ההיסטורי הוא מה שמעניק לעלילה את המשקל שלה. אנטוניו דה אוליביירה סלזאר שלט במדינה כראש ממשלה משנות השלושים ועד 1968, במשטר שכונה "המדינה החדשה", אסטדו נובו, שהתבסס על צנזורה, על מפלגה יחידה ועל משטרה חשאית בשם פידה. הפידה עצרה, חקרה ועינתה מתנגדי משטר, והשם שלה הספיק כדי להשתיק שיחות. הצעירים שבמרכז הסיפור פועלים בתוך המציאות הזו, מדפיסים כרוזים במחתרת ומשלמים על כך מחיר.
הצומת המוסרי של הסרט נטוע בדיוק שם. פראדו, כרופא, מציל את חייו של קצין בכיר בפידה שכונה בפי העיר "הקצב", ומרגע זה הופך למנודה בעיני שכניו. הבחירה בין שבועת הרופא לבין הצד הנכון בהיסטוריה היא מה שדוחף אותו לפעילות במחתרת, מתוך רצון לכפר. המשטר קרס רק באפריל 1974, במהפכת הציפורנים, הפיכה צבאית כמעט חסרת דם שבה תקעו חיילים ואזרחים ציפורנים אדומות בקני הרובים. הדמויות המבוגרות שגרגוריוס פוגש הן שרידים של אותה תקופה, אנשים שהמהפכה הגיעה עבורם מאוחר מדי.
קאסט בינלאומי יוצא דופן
אחד הדברים הבולטים בסרט הוא ריכוז השמות. ג'רמי איירונס נושא את התפקיד הראשי, וסביבו נבנתה שורה של שחקנים אירופים ותיקים: לנה אולין כאסטפאניה בבגרותה, ברונו גנץ כז'ורז' אוקלי, שרלוט רמפלינג כאדריאנה אחותו של פראדו, טום קורטני כז'ואאו אסה, ומרטינה גדק כמריאנה, אופטומטריסטית שהופכת לבת לוויה של גרגוריוס בחיפושיו. כריסטופר לי מופיע כאב ברטולומאו, ראש הפנימייה הקתולית, באחד התפקידים האחרונים בקריירה הארוכה שלו.
בקווי העבר מגלמים את אותן דמויות שחקנים צעירים: ג'ק יוסטון בתפקיד אמדאו דה פראדו, מלאני לורן כאסטפאניה הצעירה, אוגוסט דיל כז'ורז' הצעיר, ביאטריס בטארדה ומרקו ד'אלמיידה בתפקידי אדריאנה וז'ואאו בנעוריהם. בתפקידי משנה מופיעים גם בורגהארט קלאוסנר ואדריאנו לוז, וניקולאו ברייינר, מהשמות המוכרים ביותר בקולנוע ובטלוויזיה הפורטוגלית, מגלם את סילבה. ההרכב הזה, שמחבר שחקנים דנים, גרמנים, צרפתים, שוודים, בריטים ופורטוגלים, הוא תוצאה ישירה של מבנה ההפקה הרב לאומי.
מהספר אל המסך
פסקל מרסייה הוא שם העט של פטר בירי, פילוסוף שווייצרי שלימד באוניברסיטאות בגרמניה, והרומן שלו הוא במידה רבה מסה על זהות, על זיכרון ועל השאלה כמה מהחיים שלנו באמת נבחרו בידינו. חלקים נרחבים ממנו הם קטעי הגות שכתב פראדו, והעלילה משמשת בעיקר כמסגרת עבורם. התסריט של גרג לאטר ואולריך הרמן עשה את הבחירה ההפוכה: הוא הפך את הספר למותחן חקירה מסודר, קיצץ את ההגות לכמה קטעי קריינות והדגיש את סיפור המחתרת והאהבה. הבמאי גם ויתר על הגרמנית ועל הפורטוגזית לטובת אנגלית, כדי לאפשר הפצה בינלאומית. חלק מקוראי הספר ראו בכך את חולשת הסרט, שכן מה שהיה ברומן מסע פנימי הפך על המסך לרצף גילויים. בסוגה הזו של סרטים על ספר בתוך ספר משתייך גם המילים, שיצא שנה קודם לכן.
התקבלות ומקומו בקריירה של אוגוסט
הביקורות היו פושרות. באתר רוטן טומייטוס עומד הסרט על 41 אחוזי המלצה ובמטאקריטיק על ציון 30, כאשר הטענה החוזרת היא שהעיבוד שמרני ומיושן, ושהוא נשאר צמוד מדי לדף הכתוב. מנגד זכו לשבחים העבודה של הצלם, המוזיקה של אנטה פוקס והנוכחות של השחקנים הוותיקים. בילה אוגוסט הגיע לסרט הזה עם קורות חיים נדירים: שני זכיות בדקל הזהב בקאן, על "פלה הכובש" ב-1988 ועל "הכוונות הטובות" ב-1992, ופרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר על הראשון שבהם. זו גם לא הפעם הראשונה שעבד עם איירונס, אחרי "בית הרוחות" מ-1993.
למרות הביקורות הסרט מצא לו קהל נאמן, בעיקר בקרב צופים אירופים ובקרב קוראי הרומן, והוא נותר אחד הסרטים המזוהים ביותר עם ליסבון בקולנוע העכשווי. הוא שייך למשפחה של סרטים על אדם שנעקר מהמקום שלו ומגלה משהו על עצמו בעיר זרה, משפחה שאליה משתייך גם אבודים בטוקיו, אלא שכאן הגילוי אינו רומנטי אלא היסטורי. בסופו של דבר זהו סרט על אדם בגיל העמידה ששואל אם עוד אפשר לשנות כיוון, ועל כך שהתשובה מגיעה אליו דרך חייו של אדם אחר לגמרי.