"הכרוניקה הצרפתית" הוא סרטו של הבמאי וס אנדרסון, שהופץ בשנת 2021 ונחשב ליצירה קולנועית מורכבת, ססגונית ומחושבת לפרטי פרטים. מדובר באנתולוגיה קולנועית שבנויה כסדרה של כתבות מתוך גיליון אחרון של מגזין אמריקאי בדיוני, The French Dispatch, הפועל מעיר צרפתית בשם אנוי-סור-בלאז'ה. הסרט הוא מעין מכתב אהבה לעיתונות הכתובה ולעיתונות התרבותית בפרט, ולמרות היותו בדיוני לחלוטין, הוא שואב השראה עמוקה ממגזין ה"ניו יורקר" ומהעיתונות הצרפתית של המאה העשרים.
אנדרסון בונה את הסרט כקובץ סיפורים נפרדים אך מאוחדים תחת מסגרת עלילתית אחת, והוא משתמש במגוון אמצעים סגנוניים על מנת להעביר את התחושה של מגזין מצויר וקולנועי בעת ובעונה אחת. "הכרוניקה הצרפתית" הוא גם תרגיל בפורמליזם קולנועי וגם מסע רגשי עשיר בדמויות אקסצנטריות, דיאלוגים צפופים ומצבים בלתי צפויים.
הפקה וסגנון ויזואלי
ההפקה של הסרט היא בגדר הישג עיצובי מרהיב. אנדרסון, שידוע בתשומת הלב לפרטים וביכולת שלו ליצור עולמות סימטריים, צבעוניים ומוקפדים, לקח את הסגנון המוכר שלו צעד נוסף קדימה. הסרט צולם בעיר אנגולם שבצרפת, המעניקה את התחושה של עיירה צרפתית קטנה בשנות השישים, על אף שמתקיים בו ערבוב בין תקופות, סגנונות וטכניקות. הצילום, שעליו הופקד רובי ריאן, משלב בין שחור-לבן וצבע, בין פריים קולנועי סטטי לפעולה קצבית, ובין קומפוזיציות קפדניות לאנימציה ואיורים שנראים כאילו יצאו מדפי מגזין מצויר.
עיצוב התפאורה, התלבושות, האיפור והאביזרים משרתים כולם מטרה אחת ברורה: להפוך את כל פריים בסרט לעמוד מתוך כתב עת מהודר. ההפקה נשענת על עבודה משולבת בין מחלקות רבות שהביאו כל פרט לידי שלמות: מכרזות המופיעות לשבריר שנייה ועד לספרי העיון על המדפים. כל אובייקט נבחר בקפידה על מנת לשרת את ההומור הוויזואלי ואת המבנה הכמו-ספרותי של הסרט.
צוות שחקנים ובעלי תפקידים
הסרט מציג את אחת מהקבוצות המרשימות והנרחבות ביותר של שחקנים בעידן הקולנוע המודרני. ביל מארי מגלם את העורך הראשי של המגזין, אדם בשם ארתור האוויצר הבן, שתחת שרביטו מתנהלות שלוש הכתבות הראשיות המופיעות בגיליון האחרון של המגזין. לצידו מופיעים שחקנים קבועים ביצירותיו של אנדרסון כמו אדריאן ברודי, טילדה סווינטון, פרנסס מקדורמנד, ג'פרי רייט, אוון וילסון, ליאה סיידו, טימותי שאלמה, בניסיו דל טורו, מתיו אמריק, וכוכבים נוספים שהופעתם תורמת למרקם הססגוני של הסרט.
מאחורי הקלעים שיתף אנדרסון פעולה עם צוות מקצועי נאמן הכולל את המלחין אלכסנדר דספלה, שתזמורו העדין והמתוחכם מוסיף רובד רגשי ומשלים את התחכום הוויזואלי. העריכה של אנדרו וייסבלום מדויקת עד לרמה כמעט מתמטית, והשילוב בין תזמון, קומפוזיציה, צליל וטקסט יוצר אפקט כמעט סימפוני.
ז'אנרים והשפעות
"הכרוניקה הצרפתית" שוכן במקום ייחודי מבחינת ז'אנר. זהו סרט אנתולוגי, קומדיה דרמטית, סאטירה על עיתונות ותרבות, וגם מחווה נוגעת ללב לאמנים, מהפכנים, סופרים ואנשים שוליים שמעצבים את התרבות מבלי שיזכו בהכרה נרחבת. הסרט מושפע עמוקות מהקולנוע האירופי של שנות החמישים והשישים, עם קריצות ברורות לפרנסואה טריפו, ז'אן-לוק גודאר, ז'אק טאטי ואפילו פייר פאולו פזוליני.
מעבר לכך, הסרט עוסק בזיכרון, בביוגרפיה מומצאת, ובאופן שבו אמנות מתווכת את המציאות. הוא מקיים דו-שיח קבוע עם הקהל על טבעה של כתיבה, של תיעוד ושל סיפור. ההשפעה של הניו יורקר ניכרת הן בתוכן והן בסגנון: הסרט עמוס בהערות שוליים, הרחבות, ציטוטים ודימויים תרבותיים שמדמים מאמר מגזיני עשיר.
עלילה ומבנה נרטיבי
הסרט בנוי כקובץ של שלושה סיפורים, שכל אחד מהם מתפקד ככתבה בגיליון של מגזין: הראשון עוסק באמן כלוא שמצייר יצירות מופשטות בין כותלי הכלא והופך למוקד תשומת הלב של אספנים וביקורת האמנות; השני מגולל את סיפורו של סטודנט מהפכן המשתתף במרד נעורים פילוסופי וחברתי; השלישי מתמקד בעיתונאי המדווח על חטיפה שהתרחשה במסעדת שף עילית. כל סיפור נבדל מהשאר בסגנונו, בטון שבו הוא מסופר ובמוקד הנרטיבי שלו, אך כולם מבטאים את משיכתו העקבית של אנדרסון למוזרות, לאנושיות החבויה מאחורי המסכות ולכוחו הייחודי של הסיפור המתועד.
מה שמאחד את שלושת הסיפורים הוא מסגרת-העל של סגירת המגזין בעקבות מותו של העורך. דמויות המערכת, כולל העיתונאים והעוזרים, מחברות את קטעי הסיפורים יחד לכדי יצירה שלמה, ומעניקות לסרט אווירה של פרידה – לא רק מהמגזין עצמו, אלא גם מתקופה היסטורית, מתרבות שלמה ואולי אף מתפיסה של עיתונות כאמנות. התחושה היא של סרט שעבר תהליך עריכה לשונית לא רק מבחינת הטקסטים שהוא מציג, אלא גם ברמת המבנה, הקצב והדיוק של כל פרט בו.
קבלה וביקורת
עם יציאתו, "הכרוניקה הצרפתית" התקבל באופן מעורב אך נלהב. רבים היללו את היצירתיות, הסגנון הקולנועי העשיר, והמחויבות האסתטית המדהימה של אנדרסון. אחרים מצאו אותו מתיש או אובר-אינטלקטואלי, טענו כי הדמויות מרוחקות מדי והעלילות אינן נוגעות ללב. אך אפילו הביקורות הפחות אוהדות הכירו בכך שמדובר ביצירה יוצאת דופן שמאתגרת את גבולות הקולנוע ופורצת את המוסכמות של סיפור קולנועי מסורתי.
במעגלי ביקורת רבים, הסרט נחשב לסוג של אלבום אסופה קולנועי: כזה שמוקדש יותר לאסתטיקה ולרעיון מאשר לפיתוח רגשי עמוק של הדמויות. ועדיין, יש בו רגעים של פיוט, של כאב מוסווה, ושל אהבה גדולה למילים ולצלילים. סרט שמדבר לא רק לעיניים אלא גם לאנשים שאוהבים לקרוא, לצפות, לפרש, ולחזור שוב אל סצנות כדי לגלות פרטים שלא הבחינו בהם קודם.
סיכום
"הכרוניקה הצרפתית" הוא פסיפס קולנועי מורכב ומרתק שמציג את וס אנדרסון בשיאו האסתטי והאינטלקטואלי. זהו סרט שמרחיב את גבולות הסיפור הקולנועי, מערבב אמנות וכתיבה, עיתונות ואדריכלות, צבע וצילום, הומור ופאתוס. זהו תרגיל סינמטי, מחווה למגזין שנכחד ולרוח יצירתית שהולכת ודועכת בעולם הדיגיטלי, יצירה שמזמינה את הצופה לקרוא אותה כפי שקוראים כתב עת – לאט, בריכוז, ובעין בוחנת לפרטים הקטנים.
כתוביות בעברית בחינם להכרוניקה הצרפתית
