"זכרונותיה של גיישה" (Memoirs of a Geisha) הוא דרמה אמריקאית משנת 2005 בבימויו של רוב מארשל, המבוססת על רב המכר של ארתור גולדן שראה אור ב-1997. הסרט מספר את סיפורה של ילדה ענייה שנמכרת לבית גיישות ומטפסת אל פסגת המקצוע ערב מלחמת העולם השנייה, והוא אחד הניסיונות ההוליוודיים השאפתניים ביותר להעביר למסך עולם שנשמר במשך מאות שנים מאחורי דלתות סגורות. דמות הגיישה נותרה עד היום אחד הסמלים המזוהים ביותר עם תיירות ביפן, ובדיוק משום כך הסרט עורר ויכוח שנמשך הרבה מעבר לשאלה אם הוא מוצלח או לא.
העלילה: מכפר דייגים אל רובע גיון
צ'יו סקאמוטו בת התשע נמכרת בידי אביה, דייג עני מכפר על שפת הים, ונשלחת יחד עם אחותה הבכורה סאטסו אל העיר. האחיות מופרדות: סאטסו נמכרת לבית בושת, וצ'יו מגיעה לאוקייה, בית גיישות ברובע גיון שבקיוטו. שם היא הופכת למשרתת תחת שלטונן של "אמא" נִיטָה, של הדודה, ובעיקר של הצומומו, הגיישה הכוכבת של הבית, שרואה בילדה איום עתידי ומתעללת בה בשיטתיות. אחרי ניסיון בריחה כושל צ'יו מאבדת כל תקווה, עד לפגישה מקרית על גשר עם איש עסקים מבוגר שמכונה היושב ראש, שקונה לה קרח מגורד ומעניק לה מטפחת. הרגע הקטן הזה הופך למנוע של כל חייה.
שנים אחר כך לוקחת אותה מאמהה, גיישה בכירה ויריבתה של הצומומו, תחת חסותה, מאמנת אותה ומעניקה לה את השם סאיורי. עלייתה של סאיורי כרוכה במאבק ישיר על מעמד, בכללים כלכליים נוקשים ובמכירה פומבית של המיזואגה שלה. אז פורצת המלחמה, גיון נסגר, והגיישות מפוזרות לעבודות כפייה בכפרים. אחרי הכניעה חוזרת סאיורי לעיר ההרוסה כדי לסייע לנובו, שותפו של היושב ראש, לגייס משקיעים אמריקאים, וגילוי אחד בסוף מסדר מחדש את כל מה שראינו קודם.
הקאסט
זיאנג ז'יי מגלמת את סאיורי הבוגרת, ואת צ'יו הילדה מגלמת סוזוקה אוגו בהופעה שנושאת את השליש הראשון של הסרט. גונג לי היא הצומומו, ותפקידה הוא ללא ספק הזכיר ביותר בסרט: יופי שנשחק, אלכוהול, קנאה, ותחושה מדויקת של מי שיודעת שזמנה אוזל. מישל יאו מגלמת את מאמהה בריסון מוחלט, כמנטורית שכל תנועה שלה מחושבת. קן ווטנבה הוא היושב ראש, קוג'י יאקושו הוא נובו בעל הפנים המצולקות, יוקי קודו היא פאמפקין, חברתה של צ'יו שהופכת לכלי בידי הצומומו, וקאורי מומוי היא "אמא" ניטה, מנהלת חשבונות קרה שמדברת על נערות במונחים של השקעה ותשואה.
ההפקה: יפן שנבנתה בקליפורניה
סטיבן שפילברג תכנן במקור לביים את הסרט בעצמו, כסרט דובר יפנית שיצולם כולו במקום, אך דחה אותו שוב ושוב לטובת פרויקטים אחרים ולבסוף נותר בתפקיד מפיק לצד דאגלס וויק. הבימוי עבר לרוב מארשל, שהגיע מ"שיקגו", והתסריט נכתב בידי רובין סוויקורד. מכיוון שיפן של ימינו נראתה מודרנית מדי, נבנה רובע גיון כמעט במלואו על חוות בת'אוזנד אוקס שבקליפורניה: כארבעים מבנים יפניים בני שלוש קומות, חמישה רחובות מרוצפי אבן ונהר באורך שבעים מטרים שנחפר במיוחד. צילומי חוץ נעשו באתרים אמיתיים בקיוטו, ובהם פושימי אינארי וקיומיזו. השחקניות עברו לפני הצילומים "מחנה אימונים" של גיישות שכלל ריקוד, נגינה וטקס תה, והאנתרופולוגית ליזה דאלבי שימשה יועצת תרבותית. הדיאלוג נכתב באנגלית, ומאמץ ניכר בפוסט הוקדש להרכבת הגיית מילים מקטעים שונים של ההקלטות, עבודה שהניבה מועמדות לאוסקר על הסאונד.
הפולמוס סביב הליהוק והאיסור בסין
שלושת התפקידים הנשיים המרכזיים הופקדו בידי שחקניות שאינן יפניות: זיאנג ז'יי וגונג לי הסיניות ומישל יאו הסינית ילידת מלזיה. המפיקים טענו שהשיקול היה כישרון וכוח כוכבים בלבד, קן ווטנבה הצהיר שהכישרון חשוב מהלאום, וזיאנג ז'יי ציינה שכל שחקנית הייתה נדרשת לאותו אימון בכל מקרה. הביקורת בכל זאת הייתה חריפה משני הכיוונים: ביפן נטען שהתיאור של מקצוע הגיישה מערבי ולא מדויק, ובסין הטעינה הבחירה מטען היסטורי כבד בשל יחסה של יפן לנשים סיניות בזמן המלחמה. התוצאה הייתה שהסרט נאסר להקרנה בסין ב-1 בפברואר 2006, כשבועיים לפני מועד ההפצה המתוכנן שלו שם. מלבד הרגישות ההיסטורית צוינו גם העירום ורמיזות הזנות שבסרט.
הפסקול
ג'ון וויליאמס כתב את המוזיקה, ובחר לשלב כלי מערב עם צלילים יפניים במקום לחקות מוזיקה מסורתית. יו-יו מא ניגן את סולואי הצ'לו ויצחק פרלמן את סולואי הכינור, ושני הקולות האלה הפכו למעשה לשתי הדמויות המרכזיות של הפסקול: הצ'לו כקולה הפנימי של סאיורי והכינור כזיכרון ותשוקה. הפסקול זכה בפרס גלובוס הזהב והיה מועמד לאוסקר, והוא נחשב עד היום לאחת העבודות המוערכות של וויליאמס מחוץ לסרטי ההרפתקאות שאיתם הוא מזוהה.
התביעה של מינקו איוואסאקי
אחד המקורות המרכזיים של ארתור גולדן לספר היה מינקו איוואסאקי, שהייתה בשעתה מהגיישות הבולטות בגיון. איוואסאקי טענה שגולדן הפר הסכם סודיות כשחשף את שמה בדברי התודה ובראיונות, ותבעה אותו ב-2001 על הפרת חוזה ולשון הרע. היא התנגדה במיוחד לתיאור המיזואגה כטקס מכירת בתולים, ולדבריה מנהג כזה לא התקיים בגיון. התביעה הסתיימה בפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט ב-2003. בעקבות הפרשה קיבלה איוואסאקי איומים על חייה מתוך קהילת הגיישות, ובשנת 2002 פרסמה אוטוביוגרפיה משלה שהפכה גם היא לרב מכר, כתשובה ישירה לגרסה הבדיונית של גולדן.
התקבלות, פרסים ומקום בז'אנר
הבכורה העולמית נערכה בטוקיו בסוף נובמבר 2005. הביקורות היו מעורבות עד קרירות, והסרט מחזיק ב-35 אחוזים ב-Rotten Tomatoes, כשהטענה החוזרת הייתה שהעיבוד שטוח יותר מהרומן ונוטה למלודרמה. מנגד, ההישג החזותי לא היה שנוי במחלוקת: הסרט זכה בשלושה פרסי אוסקר, על הצילום של דיון ביבי, על העיצוב האמנותי ועל התלבושות של קולין אטווד, מתוך שש מועמדויות בסך הכול. בקופות הוא הכניס כ-216 מיליון דולר ברחבי העולם מול תקציב של כ-85 מיליון, כשרוב ההכנסות הגיעו מחוץ לארצות הברית. הסרט יצא בשנים שבהן הוליווד חזרה שוב ושוב אל יפן, בין כרקע היסטורי כמו בהסמוראי האחרון ובין כהווה עכשווי ומנוכר כמו באבודים בטוקיו. בתוך הגל הזה "זכרונותיה של גיישה" הוא המקרה הקיצוני: הפקה מפוארת ומוקפדת עד לפרט האחרון, שהוויכוח סביב מי רשאי לספר את הסיפור ואיך נותר חלק בלתי נפרד ממנה.