"להרוג את ביל: חלק א'" הוא סרטו הרביעי של קוונטין טרנטינו, והראשון שלו אחרי הפסקה של שש שנים מאז "ג'קי בראון". הרעיון נולד עוד בימי הצילומים של "ספרות זולה", בשיחות בין טרנטינו לאומה תורמן על סרט נקמה שייכתב במיוחד עבורה, והוא נשאר מונח בצד שנים ארוכות. כשהתסריט נכתב סוף סוף הוא התארך לסרט של יותר מארבע שעות, וב-2003 החליטו טרנטינו ומירמקס לפצל אותו לשני חלקים. חלק א' יצא באוקטובר 2003, חלק ב' באפריל שאחריו. הפיצול לא היה רק החלטה מסחרית: הוא איפשר לשמור על רצפים שלמים שהיו נופלים קורבן לקיצוצי קצב, ובראשם פרק אנימציה שלם באמצע הסרט.
העלילה: רשימה של חמישה שמות
אישה שזהותה נשמרת בעילום שם לאורך רוב הסרט, ומכונה "הכלה", נורית בראשה במהלך חזרה גנרלית לחתונתה בקפלה במדבר טקסס. היורים הם חבריה לשעבר ליחידת מתנקשים, ובראשם ביל. ארבע שנים אחר כך היא מתעוררת מתרדמת בבית חולים, מגלה שהריונה נגמר בזמן שהייתה מחוסרת הכרה, ומרכיבה רשימה של חמישה שמות. הסרט עוקב אחרי שני השמות הראשונים: ורניטה גרין, שחיה חיי פרברים שקטים בקליפורניה, ואו-רן אישי, שהפכה בינתיים לראש הפשע המאורגן בטוקיו. כדי להגיע אליה טסה הכלה לאוקינאווה ומשכנעת נפח חרבות שפרש להכין לה להב אחרון. המבנה מחולק לפרקים ממוספרים שמסודרים שלא לפי סדר הזמנים, כך שהצופה מקבל את התוצאה לפני הסיבה כמעט בכל מהלך.
טוקיו על המסך, בייג'ינג מאחורי הקלעים
החלק השני של הסרט מתרחש כולו ביפן, אבל רק חלק קטן ממנו צולם שם בפועל. המרדף על האופנוע, שבו הכלה חוצה את הגשר המואר מעל מפרץ טוקיו, צולם בגשר הקשת בענן האמיתי, וכך גם כמה מפלנים חיצוניים של העיר. לעומת זאת בית המרזח "בית העלים הכחולים", על שתי הקומות שלו, הגשרון הפנימי והבמה שעליה מנגנת להקה, נבנה כתפאורה ענקית באולפני הקולנוע של בייג'ינג בסין, בעיצובו של המעצב היפני יוהיי טנדה. גם בר הסושי באוקינאווה, שבו עובד הנפח, וגם הגן המושלג שבו מתרחש הדו-קרב המסכם, הם תפאורות אולפן שנבנו באותו מתחם. הסצנות האמריקאיות צולמו בפסדינה ובמרכז לוס אנג'לס. אתרי הצילום היפניים הבודדים הפכו מאז לתחנות מוכרות בקרב חובבי הסרט שמתכננים תיירות ביפן. במקרה או שלא, באותה שנה בדיוק הציג הקולנוע האמריקאי את טוקיו גם באבודים בטוקיו, שם היא עיר של נדודי שינה ושתיקות, בעוד אצל טרנטינו היא עיר של ניאון וחרבות.
הקאסט
אומה תורמן נושאת את הסרט כמעט לבדה, בתפקיד שכולל אימוני חרב ארוכים ורצפי לחימה שצולמו בכוריאוגרפיה של יואן וו-פינג, אותו איש שעיצב את הלחימה ב"מטריקס". לוסי ליו מגלמת את או-רן אישי, ומקבלת את אחד ממונולוגי הפתיחה החדים בסרט, סצנת שולחן ישיבות שנגמרת בחרב. ויוויקה איי פוקס היא ורניטה גרין, דריל האנה היא אל דרייבר בעלת הרטייה, מייקל מדסן הוא באד, ודייוויד קרדין מגלם את ביל עצמו, שבחלק הזה כמעט אינו נראה ומזוהה בעיקר לפי הקול. סוני צ'יבה, אחד מכוכבי הפעולה הגדולים של הקולנוע היפני בשנות השבעים, מגלם את חטורי האנזו, ואילו צ'יאקי קוריאמה מגלמת את גוגו יובארי, שומרת ראש במדי תלמידה. גורדון ליו, כוכב אולפני שואו בראדרס, עומד בראש כנופיית ה-88 המטורפים. ג'ולי דרייפוס מופיעה כסופי פאטאל ומייקל פארקס כשריף שמגיע לזירת הטבח בפתיחה.
מחווה לקולנוע היפני
הסרט נפתח בלוגו של אולפני שואו בראדרס ומסתיים בהקדשה לקינג'י פוקסאקו, הבמאי היפני שנפטר בינואר 2003, זמן קצר לפני היציאה לאקרנים. הקשר אליו אינו רק סמלי: צ'יאקי קוריאמה הגיעה ישירות מ"קרב רויאל", סרטו האחרון שהושלם, והנושא המוזיקלי שמלווה את כניסתה של או-רן לבית המרזח נלקח מפסקול של סרט יאקוזה בסדרה שפוקסאקו יצר. השלד העלילתי, אישה שיוצאת לנקום ברשימת אנשים סגורה וחותכת את דרכה בחרב, לקוח כמעט ישירות מ"שלגי הדם" של טושיה פוג'יטה משנת 1973, וגם השיר שמלווה את סיום הסרט הוא בביצועה של מייקו קאג'י, כוכבת אותו סרט. גם סדרת "נקמת הזאב הבודד", על הסמוראי הנודד שגורר אחריו עגלת תינוק ומחסל את מי שהרס את משפחתו, עומדת ברקע: היא הפכה אצל טרנטינו למנוע העלילתי של שני החלקים. השם חטורי האנזו נלקח מסדרת טלוויזיה יפנית שבה כיכב סוני צ'יבה, ואת חליפת הטרנינג הצהובה השאיל טרנטינו מברוס לי. הדו-קרב בגן המושלג מצולם לפי כל כללי סרט הסמוראים הקלאסי: שקט, מרחב לבן, ומכה אחת שמסיימת הכול.
פרק האנימציה של Production I.G
סיפור הרקע של או-רן אישי, מהרצח של הוריה מול עיניה ועד עלייתה לצמרת העולם התחתון, מסופר בפרק אנימציה של כשמונה דקות שמושתל באמצע הסרט. הוא הופק על ידי אולפני Production I.G היפניים, האחראים בין השאר ל"רוח בקליפה", ובוים על ידי קזוטו נקזאווה. הבחירה באנימציה אינה גימיק: היא מאפשרת להראות אלימות שקשה להעביר בשחקנים חיים בלי לאבד את הסגנון, והיא מציבה את הסרט בתוך המסורת של האנימה למבוגרים של שנות השמונים והתשעים. זה גם הרצף שהיה נחתך ראשון אילו נשאר הסרט ביצירה אחת ארוכה, והפיצול לשני חלקים הוא שהציל אותו.
הפקה, פסקול והתקבלות
שני החלקים צולמו יחד לאורך 155 ימי צילום בתקציב משותף של כ-55 מיליון דולר. הקרב בבית העלים הכחולים לבדו דרש שמונה שבועות, שישה שבועות מעבר ללוח הזמנים המקורי, והוא בוצע כמעט כולו באפקטים מעשיים בנוסח סרטי הלחימה הסיניים של שנות השבעים, בלי גרפיקה ממוחשבת. כדי לקבל דירוג R ולא NC-17 עובר חלק מהקרב לשחור לבן; בהפצה היפנית הוא הוקרן בצבע מלא. הפסקול, שבפיקוחו של הראפר והמפיק RZA, משלב מוזיקת סרפינג, סול, אנקה יפנית והופעה חיה של להקת הגראז' היפנית 5.6.7.8's בתוך הסרט עצמו. הסרט הכניס כ-181 מיליון דולר בעולם, זכה לציון של 85 אחוזים ברוטן טומטוס ולארבעה כוכבים מרוג'ר איברט, ואומה תורמן הייתה מועמדת לגלובוס הזהב ולפרס בפטא על תפקידה. יותר מעשרים שנה אחרי, הסרט ממשיך לתפקד כשער כניסה: לא מעט צופים מערביים הגיעו דרכו לראשונה לקולנוע היפני שהוא מצטט.