"סוריאנה" הוא סרט מתח פוליטי אמריקאי משנת 2005, שאותו כתב וביים סטיבן גאגן על בסיס ספר הזיכרונות של רוברט בער, קצין בשירות החשאי האמריקאי שפעל שנים ארוכות במזרח התיכון. הסרט מתאר את שוק הנפט העולמי כמערכת אחת ויחידה, שבה החלטה בחדר ישיבות בטקסס, חקירה של משרד המשפטים בוושינגטון, מאבק ירושה בבית מלוכה במפרץ הפרסי ופיטורים של פועל פקיסטני במפעל זיקוק הם ארבעה צדדים של אותו מבנה. הוא יצא ארבע שנים אחרי אירועי ספטמבר 2001, ובזמנו נתפס כניסיון הישיר ביותר של הוליווד להסביר את הכלכלה הפוליטית שמאחורי מדיניות החוץ האמריקאית באזור.
ארבעה סיפורים שמתחברים למערכת אחת
העלילה נעה בין ארבעה קווים מקבילים. בוב בארנס הוא קצין שטח ותיק שמבלה את חייו בעסקאות נשק ובגיוס מקורות, ומגלה שטיל נייד שהיה אמור להימכר תחת פיקוח נעלם לידיים לא ידועות. בריאן וודמן הוא אנליסט אנרגיה בז'נבה, שמאבד את בנו בתאונה בארמון של נסיך מפרצי, ובעקבות זאת הופך ליועץ הכלכלי של אותו נסיך. בנט הולידיי הוא עורך דין צעיר בוושינגטון, ששכר לבדוק מיזוג בין שתי חברות נפט אמריקאיות ולהבטיח שהרגולטור יאשר אותו. וסים חאן הוא פועל פקיסטני שמפוטר ממפעל זיקוק אחרי שחברה סינית זוכה בזיכיון, ומוצא את עצמו בבית מדרש שמציע לו את מה שאיש אחר לא הציע.
גאגן לא מחבר את הקווים האלה בעזרת פגישות מקריות. החיבור ביניהם הוא מבני: אותה עסקת נפט שמאלצת את הולידיי להקריב עמיתים היא זו שמפטרת את חאן, וזו שקובעת מי מבין שני בני המלוכה יירש את אביו. הצופה מקבל את המידע בחלקים ובלי הסבר, לעיתים בערבית או באורדו, ורק בשליש האחרון הכל מתלכד. זו הייתה בחירה מודעת: הבלבול של הצופה אמור להיות זהה לזה של הדמויות, שאף אחת מהן אינה רואה את התמונה המלאה.
בוב בארנס והפרס של קלוני
ג'ורג' קלוני מגלם את בארנס בגרסה הרחוקה ביותר שאפשר מדמות הכוכב שלו: מזוקן, כבד, עייף, אדם שהמערכת שאותה שירת החליטה שהוא נטל. קלוני העלה משקל ניכר לקראת הצילומים וגידל זקן, וויתר על כל עקבה של קסם. במהלך צילום סצנת עינויים הוא נפגע בגבו, קרע בקרום הקשה של עמוד השדרה גרם לדליפת נוזל ולכאבי ראש חריפים שנמשכו חודשים והצריכו כמה ניתוחים. קלוני סיפר לימים שהתקופה הזו הייתה הקשה בחייו.
התפקיד הביא לו את פרס האוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר, האוסקר הראשון שלו. באותה שנה עצמה הוא היה מועמד גם לבימוי ולתסריט על "לילה טוב ובהצלחה", והפך לאדם הראשון שמועמד לבימוי סרט אחד ולמשחק בסרט אחר באותו טקס. הוא זכה גם בגלובוס הזהב, והיה מועמד לבאפט"א ולפרס איגוד השחקנים.
הנסיך, האנליסט והאמירות שלא הייתה
הקו העלילתי החזק בסרט הוא זה של הנסיך נאסיר אל-סובעאי, שאותו מגלם אלכסנדר סידיג. נאסיר הוא יורש עצר משכיל שמנסה לגמול את ארצו מהתלות באמריקה, מוכר זיכיון גז לסינים במחיר טוב יותר, מדבר על זכויות נשים ועל בחירות, ובדיוק בגלל זה הופך למפריע. מול נאסיר עומד אחיו הצעיר משעל, שמבטיח המשכיות ואינו מבטיח דבר מעבר לזה. מאט דיימון מגלם את וודמן כאדם שהאבל שלו הופך לשאפתנות, ואמנדה פיט מגלמת את אשתו, שרואה את התהליך הזה בבירור ואומרת אותו בקול.
האמירות שבסרט היא בדיונית, אבל צולמה בעיקר בדובאי, בקזבלנקה שבמרוקו ובאתרים נוספים במפרץ. דובאי של 2005 עדיין נראית בסרט כאתר בנייה ענק, שנים לפני שהפכה למה שהיא היום עבור תיירות באיחוד האמירויות. גאגן מצלם את הארמונות ואת מגדלי הזכוכית בלי התפעלות, ולצידם את מחנות המגורים של עובדי הבניין הזרים, ובדיוק הסצנות האלה נחתכו מכמה גרסאות שהוקרנו באזור.
גאגן, בער והמבנה של "טראפיק"
סטיבן גאגן הגיע לפרויקט אחרי שזכה באוסקר לתסריט על "טראפיק" של סטיבן סודרברג, ומשם לקח את השיטה: כמה עלילות נפרדות שנוגעות באותה תעשייה. הרעיון עצמו הגיע מסודרברג, שקנה את הזכויות לספרו של בער ושימש מפיק בפועל של הסרט תחת חברת ההפקה שלו ושל קלוני. גאגן טען שראה בהתמכרות האמריקאית לנפט מקבילה ישירה להתמכרות לסמים שתיאר קודם לכן.
שלב המחקר היה יוצא דופן בהיקפו. גאגן נסע כשישה שבועות עם בער דרך וושינגטון, ז'נבה, הריביירה הצרפתית, לבנון וסוריה, ונפגש עם סוחרי נשק, לוביסטים, סוחרי נפט, פקידים ערבים ואנשי חיזבאללה, כולל פגישה בביירות שאליה הובא בעיניים מכוסות. וורנר בראדרס העניקה לו תקציב מחקר פתוח ובלי לוח זמנים מחייב. גם השם נולד שם: "סוריאנה" הוא מונח שגאגן שמע מאנשי מכוני מחקר, שתיאר תוכניות לשרטוט מחדש של מפת האזור בהתאם לאינטרסים מערביים.
הפקה, צוות ונתונים
הסרט צולם ביותר ממאתיים אתרים בחמש יבשות, עם כמאה תפקידי דיבור, בחמש שפות. הצלם רוברט אלסוויט מצלם במצלמת יד, בגרעיניות בולטת ובאור טבעי, ומייצר מראה שקרוב יותר לכתבה תיעודית מאשר לדרמה מהוליווד. את המוזיקה כתב אלכסנדר דספלה, שהיה מועמד לגלובוס הזהב על הפסקול, והעריכה של טים סקווייר היא זו שמחזיקה את המבנה המפוצל בלי שיתפרק. לצד קלוני ודיימון מופיעים ג'פרי רייט כהולידיי, כריס קופר כבעל חברת נפט טקסני, כריסטופר פלאמר כמנהל משרד עורכי דין ותיק שמנהל את המהלך מאחורי הקלעים, ויליאם הרט כקצין לשעבר, וטים בלייק נלסון בנאום קצר על שחיתות שהפך לאחד הקטעים המצוטטים בסרט. תקציב ההפקה עמד על כחמישים מיליון דולר, וההכנסות העולמיות הגיעו לכתשעים וארבעה מיליון.
התקבלות ומקום בז'אנר
הביקורות היו חיוביות ברובן, עם 72 אחוזים ברוטן טומאטוס ו-76 במטאקריטיק, אבל הקהל היה מסויג יותר והסרט קיבל ציון C בסקרי CinemaScore, פער שמעיד בדיוק על הדרישה שהסרט מציב. רוג'ר איברט הגדיר אותו כדוגמה ל"קולנוע היפר-קישורי" ודירג אותו במקום השני ברשימת סרטי השנה שלו. הסרט נכלל ברשימות העשירייה של המועצה הלאומית לביקורת הסרטים, וזכה בפרס איגוד מבקרי בוסטון על צוות השחקנים.
מבחינת שיוך, "סוריאנה" שייך למסורת של הקולנוע הפוליטי האירופי יותר מאשר למותחן הריגול האמריקאי. גאגן הצביע במפורש על "זד" של קוסטא גברס ועל "הקרב על אלג'יר" של ג'ילו פונטקורבו כמקורות ההשראה שלו, סרטים שבהם המערכת היא הנבל ולא אדם מסוים. באותה שנה יצא ממלכת גן עדן, שניגש לאותו אזור דרך המאה השתים עשרה, ובין השניים אפשר לראות שתי דרכים שונות שבהן הוליווד ניסתה אז לעכל את המזרח התיכון. מאט דיימון, שנודע קודם לכן בעיקר בזכות סיפורו של ויל האנטינג ובזכות סדרת בורן, מצא כאן תפקיד שמנוגד לשתיהן.
עשרים שנה אחרי, הסרט נראה פחות כתעודת אישום ויותר כתיאור מבנה. הסיום שלו, שבו איש אינו מנצח ואיש אינו נענש, נחשב בזמנו לציני מדי, והיום הוא נקרא כניסוח מדויק של הדרך שבה אינטרסים גדולים ממשיכים לפעול גם כשכל השחקנים בהם מתחלפים.