"על העיוורון" (Blindness) הוא סרט משנת 2008 בבימויו של הברזילאי פרנאנדו מיירלש, עיבוד לרומן של ז'וזה סאראמאגו שראה אור ב-1995. זהו סרט אסון שלא נראה כמו סרט אסון: אין בו טילים, אין ממשלה שנלחמת על הצלת האנושות ואין רגע הרואי אחד. במקום זה יש מגפה שמכה בחוש אחד בלבד, ומרגע שהיא מתפשטת, כל מה שמחזיק חברה על תילה מתפרק בתוך שבועות ספורים. הסרט נפתח את פסטיבל קאן באותה שנה, קיבל שם קבלת פנים צוננת, עורר בארצות הברית את המחאה הגדולה ביותר בתולדות ארגון העיוורים הלאומי, ונשאר מאז אחד הסרטים המדוברים והקשים לצפייה של העשור.
העלילה: עיר שמאבדת את הראייה
גבר עוצר ברמזור ומגלה שאינו רואה. מה שהוא רואה אינו חושך אלא לובן חלבי, כאילו מישהו הציף את שדה הראייה באור. האיש שמסיע אותו הביתה גונב את מכוניתו ומתעוור בעצמו כעבור שעות. רופא העיניים שבודק אותו מתעוור למחרת בבוקר. המגפה עוברת במגע, בלי חיידק מזוהה ובלי היגיון רפואי, והרשויות מגיבות בדרך הפשוטה ביותר: הסגר. הנדבקים נכלאים בבית חולים פסיכיאטרי נטוש, חיילים שומרים על השערים ואוכל נזרק פנימה פעם ביום. אשתו של הרופא, האדם היחיד בסרט שאינו מתעוור, מעמידה פנים שנדבקה כדי להיכנס פנימה עם בעלה.
בתוך המתחם מתחיל תהליך שהוא לב הסרט. בהתחלה יש ניסיון לארגון, לתורנויות ולחלוקה הוגנת. אחר כך אגף שלם משתלט על מנות המזון, בהנהגת ברמן שמצא אקדח, ודורש תמורתן תחילה תכשיטים וכסף ואחר כך את הנשים. אשת הרופא רואה הכול, וזו בדיוק הקללה שלה: היא היחידה שאין לה את הפריבילגיה של אי הידיעה. כשהיא מחליטה לפעול, המעשה שלה אלים ומדויק, והוא מוביל לשריפה שמשחררת את הכלואים אל עיר שכבר איבדה את ראייתה כולה. החלק האחרון של הסרט הוא נדידה של שבעה אנשים וכלב ברחובות מלאי אשפה, בין חנויות ריקות ואנשים שמגששים אחר מים.
מהרומן למסך: סאראמאגו שסירב
ז'וזה סאראמאגו, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1998, סירב במשך שנים למכור את זכויות ההסרטה של הספר. הנימוק שלו היה ישיר: זהו ספר אלים על התפוררות חברתית ועל אונס, והוא לא רצה שייפול לידיים הלא נכונות. הצעות כספיות גדולות נדחו. ב-1999 נסעו המפיק ניב פישמן והתסריטאי דון מקלר לאי לנסרוטה שבאיים הקנריים, שם התגורר הסופר. סאראמאגו הבהיר מראש שאין על מה לדבר, אבל מקלר הכיר את יצירתו לעומק והציג לו בפירוט אילו שינויים הוא מתכוון לעשות ומדוע. הזכויות נמסרו בסופו של דבר, בשני תנאים: העלילה תתרחש בעיר ובמדינה שאי אפשר לזהות, וכלב הדמעות שמופיע ברומן יגולם בסרט על ידי כלב גדול. אחרי הקרנה פרטית של הגרסה המוגמרת אמר סאראמאגו למיירלש שהוא מאושר לראות את הסרט כפי שהיה מאושר ביום שסיים לכתוב את הספר.
הקאסט: דמויות בלי שמות
אף דמות בסרט אינה נושאת שם, בדיוק כמו ברומן. ג'וליאן מור מגלמת את אשת הרופא ומחזיקה את הסרט כמעט לבדה, בתפקיד שדורש ממנה לשחק ראייה בתוך חדר של אנשים שאינם רואים אותה. מארק ראפלו הוא הרופא, אליס בראגה היא האישה עם משקפי השמש, יוסוקה איסייה הוא העיוור הראשון ויושינו קימורה מגלמת את אשתו. דני גלובר מגלם את האיש עם רטיית העין השחורה, שהוא גם הקול המספר של הסרט, מורי צ'ייקין הוא רואה החשבון וגאל גארסיה ברנאל מגלם את הברמן שהופך למלך אגף שלוש. דון מקלר, שכתב את התסריט, לקח לעצמו את תפקיד הגנב, וסנדרה או מופיעה בתפקיד קטן כשרת הבריאות. פיזור הקאסט על פני ארצות ושפות אינו מקרי: הוא נועד לחזק את התנאי שהציב סאראמאגו, עיר בלי לאום מזוהה.
הצילום וההפקה: שלוש מדינות, עיר אחת בדויה
הצילום נעשה בידי סזאר שרלון, האורוגוואי שצילם עבור מיירלש גם את "עיר האלוהים". הפתרון החזותי שלו הוא ניגוד: במקום להראות חושך הוא מציף את הפריים בלובן שרוף, מסנוור, ומפרק את הרצף הצילומי כך שהצופה מאבד את נקודת המבט הברורה בדיוק כמו הדמויות. חלקים מהסרט מצולמים דרך השתקפויות, זכוכיות ומשטחים, וחלקים אחרים כמעט לא ניתנים לפענוח. ההפקה הייתה שיתוף פעולה בין קנדה, ברזיל ויפן בתקציב של כ-25 מיליון דולר, והצילומים התפרסו על שלוש מדינות: סאו פאולו ואוסאסקו בברזיל, טורונטו וגוולף שבאונטריו בקנדה, ומונטווידאו שבאורוגוואי. בית החולים הנטוש שבו מתרחש חלק הארי של הסרט צולם במתקן כליאה ישן בגוולף. הרכבת של רחובות משלוש ערים לעיר אחת שאין לזהותה היא בדיוק מה שסאראמאגו ביקש.
קאן, הביקורות והקופות
הסרט נבחר להיות סרט הפתיחה של פסטיבל קאן ב-14 במאי 2008, כבוד לא מבוטל, אבל הקבלה בפסטיבל הייתה קרירה. לוח הציונים של המבקרים בפסטיבל העניק לו ממוצע נמוך במיוחד, כשכמה מבקרים נתנו לו ציון אפס. הביקורות שהתפרסמו אחר כך היו מפוצלות באופן קיצוני. רוג'ר איברט כתב שזהו אחד הסרטים הבלתי נסבלים שראה. פיטר ברדשו, לעומתו, תיאר סרט אינטליגנטי, בנוי היטב ובטוח בעצמו. ציון הסרט באתרי אגרגציה נותר בסביבות 44 אחוזים, ובכל זאת הוא הופיע ברשימות עשרת הסרטים הטובים של 2008 אצל כמה מבקרים. בקופות הוא נכשל: מול תקציב של 25 מיליון דולר הוא הכניס כ-19.8 מיליון דולר בעולם כולו, מהם רק 3.35 מיליון בצפון אמריקה, שם הפיצה אותו מירמקס.
מחאת ארגוני העיוורים
עוד לפני ההפצה האמריקאית פרסם הארגון הלאומי לעיוורים בארצות הברית גינוי חריף לסרט, בטענה שהוא יגרום נזק ממשי לעיוורים באמריקה ובעולם. המועצה האמריקאית לעיוורים הצטרפה בטענה שעיוורים אינם מתנהגים כיצורים פראיים ולא מתורבתים. הארגון הלאומי הודיע על משמרות מחאה מול בתי קולנוע בלפחות 21 מדינות, המחאה הגדולה ביותר שאירגן ב-68 שנות קיומו. הטענה המרכזית הייתה שהסרט משתמש בעיוורון כמטאפורה לניוון מוסרי ובכך מזין תפיסה שגויה. סאראמאגו עצמו דחה את הביקורת ואמר שטיפשות אינה בוררת בין עיוורים לרואים. הוויכוח הזה נשאר צמוד לסרט עד היום, והוא אחד המקרים הבודדים שבהם עיבוד ספרותי עורר התארגנות ציבורית בקנה מידה כזה.
סאראמאגו, ליסבון והמורשת
סאראמאגו נולד בכפר קטן ממזרח לליסבון ב-1922 וחי בעיר רוב חייו. כיום שוכנת בבירה, בבית האבנים המחודדות שליד הנהר, קרן ז'וזה סאראמאגו, ואפרו טמון מתחת לעץ זית שהובא לשם מהכפר שבו נולד. זו נקודת עצירה קבועה במסלולי תיירות בפורטוגל לחובבי ספרות, ואפשר לראות בה את הקצה השני של הסרט: הרומן צמח מהמקום הזה, ואילו הסרט התעקש להתרחש בשום מקום. סאראמאגו נפטר ב-2010, שנתיים אחרי יציאת הסרט. מיירלש, שהגיע לפרויקט אחרי "עיר האלוהים" ו"הגנן הנאמן", המשיך משם לקריירה בינלאומית, ו"על העיוורון" נשאר הסרט הכי פחות מתפשר שלו, סרט שדורש מהצופה יותר ממה שרובם מוכנים לתת, ובדיוק בגלל זה ממשיך למצוא קהל חדש.