"קזבלנקה" (Casablanca) יצא לאקרנים ב-1942 כהפקה שגרתית של אולפני וורנר, אחת מעשרות שהאולפן שחרר באותה שנה, בלי שדבר סימן אותו מראש כיצירה קאנונית. הוא נשען על מחזה שמעולם לא הועלה על הבמה, "כולם באים לריק" של מארי ברנט וג'ואן אליסון, שזכויותיו נרכשו בינואר 1942 בעשרים אלף דולר, הסכום הגבוה ביותר ששולם עד אז על מחזה לא מופק. הבמאי מייקל קורטיז, יליד הונגריה שביים באולפן בקצב תעשייתי, קיבל תסריט לא גמור וקאסט שהורכב ברובו משחקני הבית. שמונים שנה אחר כך הסרט עדיין מוקרן, נלמד ומצוטט יותר כמעט מכל סרט הוליוודי אחר.
עיר נמל שכולה מסדרון מילוט
העלילה מתרחשת בדצמבר 1941, בעיר נמל בצפון אפריקה שנמצאת בשליטת ממשלת וישי. פליטים מאירופה הכבושה נתקעים בה בדרכם לליסבון ומשם לאמריקה, ומי שאין בידיו אשרת יציאה ממתין או משחד. ריק בליין, אמריקאי שמנהל מועדון לילה ובית הימורים, מצהיר שאינו נוקט עמדה בשום עניין. שני מכתבי מעבר שנגנבו מבלדרים גרמנים מגיעים לידיו, מסמכים שמאפשרים למחזיק בהם לצאת מהעיר בלי בדיקה, ומרגע זה המועדון שלו הופך לצומת שכל הכוחות בעיר מתנגשים בו: המשטרה הצרפתית, הגסטפו, מבריחים מקומיים, ואישה אחת שלא ציפה לפגוש שוב.
ריק, אילזה ולאזלו
המפרי בוגארט מגלם את ריק בגרסה מרוככת של הדמות הקשוחה שבנה בסרטי הפשע של וורנר, ולראשונה הוא מוצב במרכז סיפור אהבה. אינגריד ברגמן היא אילזה לונד, שהייתה בת זוגו בפריז ונעלמה ביום שבו היו אמורים לברוח יחד. פול הנרייד מגלם את ויקטור לאזלו, מנהיג מחתרת צ'כי שנמלט ממחנה ריכוז והוא בעלה של אילזה, ומכאן משולש שאינו נפתר ברגש אלא בהכרעה. קלוד רינס מגלם את קפטן לואי רנו, קצין משטרה צרפתי מושחת בלי שמץ אשליה לגבי עצמו, שמספק לסרט את הציניות שלו. קונרד ווידט הוא מייג'ור היינריך שטראסר, סידני גרינסטריט הוא פרארי איש השוק השחור, פיטר לורה הוא אוגרטה שגנב את המכתבים, ודולי וילסון מגלם את סם, הפסנתרן של המועדון. וילסון היה מתופף ולא ידע לנגן, והנגינה בפסנתר הוקלטה בנפרד בידי אחר.
תסריט שנכתב תוך כדי הצילומים
הצילומים נפתחו ב-25 במאי 1942 בלי תסריט שלם. האחים ג'וליוס ופיליפ אפשטיין והווארד קוך עבדו על החומר במקביל ולא באותו חדר, וקייסי רובינסון כתב מחדש חלק מהסצנות בין ריק לאילזה בלי לקבל קרדיט. הסרט צולם לפי סדר האירועים, בין השאר משום שאיש לא ידע בוודאות מה יקרה בהמשך. שורת הסיום נשלחה במברק מהמפיק האל וואליס ב-7 באוגוסט, אחרי שהצילומים הסתיימו, והוקלטה בדיבוב. ברגמן שאלה שוב ושוב באיזו משתי הדמויות הגיבורה שלה אמורה להיות מאוהבת, והתשובה שקיבלה הייתה לשחק את שתי האפשרויות בבת אחת. הכאוס הזה ייצר במקרה בדיוק את מה שהסצנות דורשות, אי ודאות שקשה לביים בכוונה. המלחין מקס סטיינר, שנכנס לפרויקט אחרי הצילומים, ביקש להחליף את השיר "כפי שהזמן חולף" בנעימה מקורית משלו, אבל ברגמן כבר גזרה את שיערה קצר לקראת תפקידה הבא ואי אפשר היה לצלם מחדש את הסצנות. השיר, שנכתב ב-1931, נשאר בסרט וחזר לצמרת המצעדים האמריקאיים.
אולפן בברבנק במקום צפון אפריקה
אף פריים בסרט לא צולם באפריקה. העיר כולה נבנתה בבמות הסאונד של וורנר בברבנק, וסצנה אחת בלבד יצאה החוצה, אל שדה התעופה ואן נייס בעמק סן פרננדו. המטוס שברקע הסצנה האחרונה הוא דגם קרטון מוקטן, ואנשי הצוות שמסתובבים סביבו נבחרו לפי גובה כדי לשמור על הפרופורציה, בזמן שערפל מלאכותי מכסה את השאר. הצלם ארתור אדסון, שצילם שנה קודם לכן את "הבז ממלטה", בנה תאורה של צללים חדים ופסי אור מבעד לתריסים, שפה שתזוהה בהמשך עם הפילם נואר. התוצאה היא שהעיר שרוב הצופים בעולם מדמיינים כשהם חושבים על תיירות במרוקו היא למעשה תפאורה קליפורנית. קזבלנקה של אותן שנים הייתה עיר נמל תעשייתית תחת פרוטקטורט צרפתי, בלי חיילים גרמנים במדים ברחובות ובלי מועדון שדומה ולו במעט לזה שבסרט.
קאסט שרובו פליטים
מבין השחקנים המופיעים בקרדיטים, רק מיעוט נולד בארצות הברית. השאר הגיעו מאירופה, ורבים מהם היו פליטים ממש. קונרד ווידט, שמגלם את הקצין הגרמני הבכיר, היה אנטי נאצי מוצהר שנמלט מגרמניה ב-1933 עם אשתו היהודייה, והתפרנס בהוליווד כמעט רק מגילום נאצים. פיטר לורה, יהודי יליד הונגריה, עזב באותה שנה. מרסל דליו, השחקן היהודי הצרפתי שמגלם את הקרופייה, נמלט מפריז ב-1940. שחקני המשנה ובני הרקע בסצנות המועדון נלקחו מאותו מאגר של גולים אירופים שהגיעו לקליפורניה באותן שנים. הסצנה שבה קהל המועדון פוצח בהמנון הצרפתי כדי להשתיק חבורת קצינים גרמנים שרים היא הרגע שבו הביוגרפיה של הניצבים נכנסת לתוך הפריים, והבחירה בשיר הגרמני שנשמע בה נעשתה מסיבות זכויות יוצרים אחרי שהמזמור הנאצי המקורי נפסל.
1942: העיתוי שעשה את ההבדל
הבכורה נערכה בניו יורק ב-26 בנובמבר 1942, שלושה שבועות אחרי נחיתת בעלות הברית בצפון אפריקה במבצע לפיד. וורנר, שתכננה במקור הפצה מאוחרת יותר, הקדימה את ההקרנה כדי לרכוב על הכותרות. ההפצה הארצית יצאה לדרך ב-23 בינואר 1943, ממש בימי הוועידה שבה נפגשו רוזוולט וצ'רצ'יל בעיר עצמה, ובסיומה לקח צ'רצ'יל את רוזוולט למרקש כדי להראות לו את השקיעה על הרי האטלס. צירוף מקרים כזה שווה יותר מכל קמפיין. במקביל, משרד מידע המלחמה האמריקאי מנע את הקרנת הסרט לחיילים בצפון אפריקה, מחשש שהאופן שבו מוצגים בו פקידי וישי יעורר טינה בקרב בעלי הברית הצרפתים החדשים. באירלנד הניטרלית הסרט נאסר להקרנה עד 1945, ובגרמניה המערבית הוצגה ב-1952 גרסה מקוצרת בעשרים וחמש דקות שממנה הוסרו כל אזכורי הנאצים.
פרסים, ביקורת ומעמד
הסרט קיבל שמונה מועמדויות לאוסקר וזכה בשלוש: הסרט הטוב ביותר, הבימוי, והתסריט המעובד. בוגארט וקלוד רינס היו מועמדים ולא זכו. בטקס עצמו זינק ג'ק וורנר אל הבמה כדי לקבל את פרס הסרט הטוב ביותר לפני המפיק האל וואליס, עלבון שתרם להחלטתו של וואליס לעזוב את האולפן באפריל אותה שנה. ההכנסות בהפצה הראשונה עמדו על כ-3.7 מיליון דולר מול תקציב של קצת יותר ממיליון, הצלחה יפה אך לא חריגה. מה שהפך אותו לנכס קרה אחר כך: עד סוף שנות השבעים הוא היה הסרט המשודר ביותר בטלוויזיה האמריקאית, ומאז 1957 הוא מוקרן מדי שנה בתיאטרון בראטל בקיימברידג' בשבוע הבחינות של הרווארד. ב-1989 נכלל במחזור הראשון של הרשם הלאומי לשימור סרטים. ברשימת מאה הסרטים האמריקאים של מכון הקולנוע האמריקאי הוא דורג במקום השני ב-1998 ובמקום השלישי בעדכון 2007, ובאתר רוטן טומייטוס הוא עומד על 99 אחוזי המלצה.
כל ניסיונות ההמשך והרימייק נגנזו או נכשלו. סרט המשך בשם "ברזוויל" תוכנן ולא הופק, פרנסואה טריפו סירב ב-1974 להצעה לביים גרסה חדשה, וסדרת טלוויזיה שעלתה ב-1983 ירדה מהמסך אחרי שלושה פרקים. הסרט עובד בזכות שילוב שאי אפשר לשחזר בכוונה: תסריט שנכתב תחת לחץ, שחקנים שהביאו אליו ביוגרפיה אמיתית, ורגע היסטורי שבו השאלה אם אדם פרטי מחויב לבחור צד לא הייתה תיאורטית.