"שלגי קילימנג'רו" הוא דרמה אמריקאית משנת 1952 בבימויו של הנרי קינג, המבוססת על הסיפור הקצר של ארנסט המינגוויי משנת 1936. זהו אחד מאותם סרטים גדולים של אולפני פוקס המאה ה-20 שנבנו סביב שילוב של כוכבים, טכניקולור וחומר ספרותי יוקרתי, והוא גם אחד המקרים המובהקים שבהם הוליווד לקחה סיפור קצר וקודר במיוחד והפכה אותו למלודרמה רחבה בעלת סוף מפויס. התוצאה הייתה אחת ההצלחות המסחריות הגדולות של אותה שנה, וגם אחד הוויכוחים הידועים ביותר בין סופר לבין העיבוד הקולנועי ליצירתו.
העלילה: סופר גוסס למרגלות ההר
הארי סטריט, סופר אמריקאי בשנות הארבעים לחייו, שוכב פצוע במחנה ספארי באפריקה. שריטה קטנה שלא טופלה כראוי הפכה לזיהום, הרגל נגועה בגנגרנה, והמטוס שאמור לפנות אותו מתעכב. לצידו נמצאת הלן, אשתו, ומעליו חגות ציפורי טרף בעוד צבוע מסתובב בשולי המחנה. מתוך המצב הזה, בין חום גבוה לרגעי צלילות, נפרש הסרט אחורה אל חייו.
הפלאשבקים מרכיבים ביוגרפיה של דור שלם: פריז של שנות העשרים, שם הארי צעיר ומתחיל, בהדרכתו של הדוד ביל שהוא גם המורה הספרותי הראשון שלו. שם הוא פוגש את סינתיה גרין, האישה שתגדיר עבורו כל מערכת יחסים שתבוא אחריה. אחריה מגיעות שנים של נדודים, חוף הריביירה, מלחמת האזרחים בספרד, מפגשים עם רוזנת אירופית, וכתיבה שהופכת בהדרגה למקצוע רווחי יותר ומשמעותי פחות. הלן, שדומה במשהו לסינתיה, נכנסת לחייו בשלב מאוחר, ושאלת המפתח של הסרט היא האם הארי מסוגל לראות אותה כפי שהיא ולא כתחליף. בניגוד לסיפור המקורי, שבו הגיבור אינו שורד, בסרט המטוס מגיע והארי נשאר בחיים.
ההר, הנמר וההתחלה
הסרט נפתח בתיאור ההר ובפרט המפורסם שמופיע בפתח הסיפור: פגר נמר קפוא שנמצא סמוך לפסגה המערבית, במקום שאיש אינו יודע להסביר מה חיפש בו. הדימוי הזה הוא המפתח הפרשני של הסרט כולו, והוא חוזר בדיאלוג בין הארי לדוד ביל כשאלה על מה מניע אדם לטפס גבוה מדי ולמות בדרך. קילימנג'רו מתפקד כאן פחות כמיקום גאוגרפי ויותר כאובייקט מטאפיזי שנמצא ברקע כמעט כל סצנה אפריקאית בסרט. ההר עצמו ניצב בשטחה של טנגנייקה דאז, והדימוי הקולנועי שלו הזין במשך עשורים את מה שהמערב מדמיין כשהוא חושב על תיירות בטנזניה: מישורי סוואנה, פסגה מושלגת מעל קו המשווה ומחנות ספארי שנראים כמו תפאורה.
קינג, זאנוק והתסריט של קייסי רובינסון
פוקס רכשה את הזכויות לסיפור ביוני 1948 תמורת 125 אלף דולר, והפרויקט הופקד בידי דריל פ. זאנוק, ראש האולפן, שהפיק אותו בעצמו. התסריט נכתב בידי קייסי רובינסון, ומשימתו הייתה לא פשוטה: הסיפור המקורי קצר, כמעט חסר עלילה חיצונית, ובנוי כמעט כולו כזרם תודעה של אדם גוסס. רובינסון פתר את הבעיה בכך שיצר מבנה של סרט ביוגרפי, שאב חומרים מסיפורים אחרים של המינגוויי ומפרקים בחייו של הסופר עצמו, והמציא דמות מרכזית שאינה קיימת במקור, סינתיה גרין. הנרי קינג, במאי ותיק שכבר עבד עם גרגורי פק בסרטים קודמים באולפן, ניהל את החומר בטון של מלודרמה מהוקצעת: מעברים חלקים בין הווה לעבר, דגש על סצנות רומנטיות מוגמרות, ומעט מאוד מהחספוס של הפרוזה שממנה הכול התחיל.
הקאסט
גרגורי פק מגלם את הארי סטריט. לפני שנבחר נשקלו לתפקיד הומפרי בוגארט, מרלון ברנדו, ריצ'רד קונטה ודייל רוברטסון. סוזן הייוורד מגלמת את הלן, ואווה גרדנר את סינתיה, התפקיד שקיבל את מרבית תשומת הלב הביקורתית. הילדגרד קנף מופיעה כרוזנת אליזבת ומבצעת שני שירים של קול פורטר, וליאו ג'י. קרול מגלם את הדוד ביל. את תפקידי המשנה ממלאים טורין תאצ'ר כג'ונסון ומרסל דליו כאמיל. אחד מרגעי המשנה המעניינים הוא הופעה של הנגן והמלחין בני קרטר בסצנה מוקדמת.
צילום, מוזיקה והפקה
את הסרט צילם ליאון שמרוי, מהצלמים המזוהים ביותר עם הטכניקולור של פוקס, והמוזיקה נכתבה בידי ברנרד הרמן, שנים לפני שיתופי הפעולה שלו עם היצ'קוק בסרטים כמו מארני. העריכה נעשתה בידי ברברה מקלין. צילומי החוץ בוצעו בניירובי, בקהיר ובריביירה הצרפתית, בעוד עיקר העבודה נעשתה באולפני פוקס בלוס אנג'לס, וסצנות מלחמת השוורים הורכבו מחומר ארכיוני שצולם לסרט "דם וחול" של האולפן משנת 1941. התקציב עמד על כשלושה מיליון דולר. במהלך הצילומים, באפריל 1952, נקע פק את ברכו בזמן שנשא את גרדנר, וההפקה הושבתה לעשרה ימים. בסצנה שבה מופיע הצבוע הוחלף פק במאלף החיות פט אנתוני.
התקבלות, פרסים והתגובה של המינגוויי
הסרט היה להיט: הכנסותיו הפכו אותו לאחד משלושת הסרטים המכניסים ביותר של 1952. הביקורות שיבחו בעיקר את הצילום ואת הפאר החזותי, ופחות את הדיאלוג, שנתפס כבר אז כמסוגנן מדי. במושב ה-25 של פרסי האוסקר קיבל הסרט שתי מועמדויות, שתיהן בקטגוריות הצבע: צילום עבור שמרוי, ועיצוב אמנותי. הוא לא זכה באף אחת מהן.
הביקורת החריפה ביותר הגיעה מהמינגוויי עצמו. הוא נטל את הכסף, סירב להתייחס לסרט ברצינות, וכינה אותו בלגלוג "שלגי זאנוק". באותה רוח אמר שהצבוע הוא השחקן הטוב ביותר בסרט, ורמז בכך לכל מה שהפריע לו: הסוף המרוכך, ההיפוך של גורל הגיבור והפיכת סיפור על כישלון וחשבון נפש לסיפור על גאולה רומנטית. הביקורת הזאת ליוותה את הסרט מאז, וגם מבקרים מאוחרים יותר ציינו שההחלטה להשאיר את הארי בחיים מרוקנת את הסיפור מהמתח שהחזיק אותו.
מקומו בז'אנר
"שלגי קילימנג'רו" שייך לגל של סרטי אפריקה הוליוודיים מתחילת שנות החמישים, תקופה שבה האולפנים גילו שהיבשת מספקת רקע צבעוני שמצדיק את המעבר לטכניקולור ולמסך רחב. הוא גם חלק ממחזור העיבודים להמינגוויי שהופק באותן שנים, לצד גרסאות אחרות ליצירותיו שהאולפן הפיק. היום הסרט נמצא בנחלת הכלל, מה שהפך אותו לזמין במיוחד, והוא נצפה בעיקר בזכות שלושת הכוכבים שלו ובזכות הצילום. מבחינה היסטורית הוא נשאר מקרה מבחן: דוגמה מדויקת לפער בין מה שספרות מודרניסטית מנסה לעשות לבין מה שאולפן גדול היה מוכן להראות לקהל שלו ב-1952.