"הטארי" היא מילה בסוואהילית שפירושה סכנה, וזו גם הכותרת שנתן הווארד הוקס לסרט שיצא לאקרנים ביוני 1962 בהפצת פרמאונט. הוקס יצא לצלם באפריקה כשכל מה שהיה לו ביד היה רעיון אחד: הוא רצה לעשות סרט על אנשים שתופסים חיות בר. אין כאן נבל, אין קונפליקט מרכזי שמתפתח לפי כללי הדרמה, ואין שיא שהעלילה נבנית לקראתו. במקום זה יש קבוצת מקצוענים, עונת עבודה אחת, וכשעתיים וחצי של רצפי לכידה אמיתיים ושיחות ערב סביב שולחן. זהו אחד הסרטים החריגים בקריירה של הוקס, וגם אחד האהובים ביותר על מי שמעריך את דרכו.
העלילה: לתפוס חיות בלי לירות בהן
חברת מומלה מפרנסת את עצמה מלכידת חיות בר ומכירתן לגני חיות ולקרקסים ברחבי העולם. הכלל היחיד שהצוות מקפיד עליו הוא שאף חיה לא נהרגת. הסרט נפתח בניסיון לכידה של קרנף שמסתיים באסון: הרכב מתהפך, ואחד מאנשי הצוות, ותיק המכונה "האינדיאני", נדקר בקרן ומפונה לבית החולים בארושה. במקומו מגיע קורט מולר, נהג גרמני, ומיד נוצר מתח בינו לבין שארל מורי הצרפתי בגלל אישה מהעבר. שון מרסר, ראש הקבוצה, מנהל את העסק ביד קשה ואינו מתלהב מנוכחות נשית במחנה.
ואז מגיעה אנה מריה ד'אלסנדרו, צלמת איטלקית ששלח גן חיות שווייצרי לתעד את עונת הלכידה. היא מכונה "דאלאס", היא מסרבת להתפנות, ותוך זמן קצר היא הופכת לחלק מהחבורה. במקביל מתפתחת עלילת משנה סביב ברנדי, בתו של מייסד החברה המנוח, שגדלה במחנה ושלושה מהגברים מתחילים לגלות שהיא כבר לא ילדה. דאלאס מאמצת פילון יתום שאמו נהרגה, ואחריו עוד שניים, והם הופכים לצל שלה בכל מקום. הסרט חוזר בסופו לאותו קרנף שפתח אותו, וסוגר את המעגל בלכידה מוצלחת ובחתונה שמסתיימת בכאוס.
הוקס בלי תסריט
הוקס נסע לאפריקה עם מצלמות ובלי תסריט מוגמר. הצוות צילם תחילה את רצפי הלכידה עצמם, וכשחזר לארצות הברית עם החומר, לי בראקט כתבה סביבו את רוב התסריט. חלקים נוספים נכתבו תוך כדי הצילומים באולפני הוליווד, ולא פעם השחקנים קיבלו את הדיאלוג של אותו יום זמן קצר לפני הצילום. הוקס הצהיר במפורש שמה שמעניין אותו הוא היחסים בין הדמויות, ושהעלילה היא בעיניו עניין משני.
לצורך הדיוק המקצועי למד הוקס את שיטות לכידת הקרנפים של איאן פלייר, מומחה לשימור חיות בר. השחקנים ביצעו את רצפי הלכידה בעצמם, כשהם יושבים על "כיסא התפיסה", מתקן פתוח שהותקן בחזית משאית ההצדה, ללא הגנה ממשית בין היושב עליו לבין החיה. במהלך הצילומים נמלט קרנף שכבר נלכד, והצוות רדף אחריו ותפס אותו שוב. הצילום נשמר ושולב בסרט. היועץ המקצועי ווילי דה בר הותקף על ידי נמר צעיר שקפץ עליו מעץ ונפצע קשה. גם כאן ניכרת אחת החזרות הקבועות אצל הוקס: קבוצת מקצוענים שהכשירות היא מדד הערך היחיד שלה, אותו מוטיב שמנהל את "ריו בראבו" ואת סרטי התעופה שלו.
הצילומים בטנגנייקה
הסרט צולם בצפון טנגנייקה, בחווה בשם מומלה שנמצאת למרגלות הר מרו, לא הרחק מהעיר ארושה ובטווח ראייה מקילימנג'רו. טנגנייקה קיבלה עצמאות מבריטניה ב-1961, שנה לפני יציאת הסרט, וב-1964 היא התאחדה עם זנזיבר למדינה אחת. השטחים שבהם רצו המשאיות בסרט הם היום שמורה מוכרזת, פארק לאומי ארושה, והם נמצאים בלב המסלול הצפוני של תיירות בטנזניה.
הארדי קריגר, ששיחק את קורט, התאהב במקום עד כדי כך שרכש את החווה שבה צולם הסרט אחרי סיום ההפקה, הפך אותה לאכסניית ספארי וחי שם שנים. הצלם ראסל הרלן צילם את הכל בטכניקולור, ובחר להשאיר את מרחבי המישור פתוחים וברורים במקום לפרק אותם לקלוז אפים, החלטה שהיא שהופכת את רצפי המרדף לקריאים.
הקאסט הבינלאומי
ג'ון וויין מגלם את שון מרסר, והתפקיד מנצל את הנוכחות שלו בלי לדרוש ממנה מאמץ דרמטי. סביבו בנה הוקס חבורה רב לאומית: הארדי קריגר הגרמני כקורט מולר, אלזה מרטינלי האיטלקייה כדאלאס, ז'ראר בלן הצרפתי, שהוכר מסרטיו המוקדמים של קלוד שברול, בתפקיד שארל "צ'יפס" מורי, וולנטין דה ורגס כלואיס פרנסיסקו גרסיה לופס המקסיקני. רד באטונס, שזכה באוסקר שחקן משנה על "סיונרה", מגלם את "פוקטס", ניו יורקי שממציא מכשירים ביתיים ללכידת קופים. ברוס קאבוט, שהתפרסם שלושים שנה קודם ב"קינג קונג", הוא "האינדיאני", ומישל ז'ירארדון מגלמת את ברנדי ולמדה אנגלית תוך כדי הצילומים. אדוארד פרנץ מופיע כרופא שמטפל בפצועים.
מנצ'יני ו"צעדת הפיל הקטן"
הנרי מנצ'יני, שהגיע לסרט ישר אחרי "ארוחת בוקר בטיפאני", כתב עבורו את "Baby Elephant Walk", קטע שנכתב במיוחד לסצנה שבה דאלאס מובילה את שלושת הפילונים אל בריכת המים. הצליל שלו נשען על קלרינט בס ועל פסנתר בסגנון האנקי טונק, והוא הפך מיד ללהיט עצמאי, לסטנדרט בפני עצמו ולאחד הקטעים המזוהים ביותר עם מנצ'יני. אלבום הפסקול נמכר היטב, והמוזיקה של הסרט נכללה ברשימת המועמדים של המכון האמריקאי לקולנוע לפסקולים הגדולים בתולדות הקולנוע. רגע מוזיקלי נוסף בסרט הוא דואט ביתי שבו דאלאס מנגנת בפסנתר ופוקטס במפוחית.
התקבלות ומעמד
הסרט היה הצלחה מסחרית, גרף כ-12.9 מיליון דולר ודורג במקום השביעי בטבלת ההכנסות של 1962. ראסל הרלן היה מועמד לאוסקר על הצילום בצבע, ואיבד אותו לפרדי יאנג על "לורנס איש ערב". באתר Rotten Tomatoes עומד הסרט על 65 אחוזי ביקורות חיוביות מתוך 26 ביקורות. הביקורת האמריקאית של התקופה התלוננה על האורך ועל היעדר מבנה, אבל דווקא באירופה הוא זכה להערכה גבוהה, וז'אן לוק גודאר כלל אותו ברשימת הסרטים הטובים של השנה.
עם השנים הפך "הטארי" למקרה מבחן של קולנוע שכל כולו שהייה עם דמויות, סרט שהערך שלו נמצא באווירה ובעיתוי ולא בעלילה. רצפי הלכידה עצמם, שצולמו במציאות ובלי אפקטים, מתעדים ענף שהיה מקובל אז ושהיחס אליו השתנה לחלוטין מאז. זו אחת הסיבות שהסרט נצפה היום גם כמסמך היסטורי, וגם כאחת העדויות הברורות ביותר לשיטת העבודה של הוקס בשלהי הקריירה שלו.