"הסמוראי האחרון" הגיע לאקרנים בדצמבר 2003 בהפקת אולפני וורנר בראדרס, וניסה משהו שהקולנוע ההוליוודי הגדול כמעט לא ניסה עד אז: אפוס היסטורי בתקציב של 140 מיליון דולר שמרכזו תרבות אסייתית, עם תפקיד ראשי לשחקן שהקהל המערבי לא הכיר, וחלק ניכר מהדיאלוג נאמר בשפה היפנית עם כתוביות. אדוארד זוויק ביים והיה שותף לכתיבת התסריט לצד ג'ון לוגן ומרשל הרסקוביץ, טום קרוז שיחק וגם הפיק, והתוצאה הפכה לאחת ההצלחות המסחריות הגדולות של אותה שנה, דווקא מחוץ לארצות הברית.
העלילה: קצין אמריקאי במלחמה שאינה שלו
שנת 1876. נתן אלגרן, קצין לשעבר בצבא האיחוד שמתפרנס מהופעות ראווה של רובאים ושותה כדי להשתיק את זיכרון המסעות נגד האינדיאנים, מקבל הצעה נדיבה מאיש העסקים מאטסואה אומורה: לאמן את צבא הקיסרות החדש, צבא חובה שנבנה לפי מודל מערבי. בקרב הראשון מול הסמוראים המורדים המגויסים חסרי הניסיון נשברים בתוך דקות, ואלגרן, שנותר לבדו על רגליו, נלקח בשבי.
במקום להוציא אותו להורג, האדון מוריצוגו קאטסומוטו מחזיק אותו חורף שלם בכפר ההררי שלו, מתוך רצון להבין את דרך החשיבה של הצד השני. אלגרן לומד את השפה, מתאמן בחרב ומתגורר בביתה של טאקה, אחותו של קאטסומוטו, שהיא גם אלמנתו של הלוחם שהוא עצמו הרג בקרב. כשאומורה מנצל את הקיסר הצעיר כדי להוציא לפועל דיכוי מלא של המרד, אלגרן בוחר צד, והסרט נע אל קרב אחרון שברור מראש שאי אפשר לנצח בו.
הרקע ההיסטורי ומה שנעשה איתו
הבסיס הוא מרד סאצומה של 1877, ההתקוממות הגדולה האחרונה של מעמד הסמוראים נגד ממשלת מייג'י. קאטסומוטו בנוי בגלוי על סאיגו טאקאמורי, מנהיג המרד, ואילו אלגרן הוא הכלאה של כמה קצינים מערביים אמיתיים ששירתו בקיסרות באותן שנים, ובראשם ז'ול ברונה הצרפתי שנשאר להילחם לצד כוחות השוגון במלחמת בושין. גם דמות המתורגמן סיימון גרהם אינה המצאה מלאה, ומאחוריה ניצב היפנולוג הבריטי ארנסט סאטו. סצנות החצר מתרחשות בטוקיו, שרק שמונה שנים קודם לכן החליפה את שמה מאדו והפכה לבירה.
החירויות שנלקחו ברורות. סאיגו טאקאמורי ההיסטורי לא התנגד למודרניזציה כשלעצמה, לוחמיו נשאו רובים ותותחים, וחלק גדול מהמתנגדים לרפורמות פעלו מתוך אינטרס מעמדי מובהק: הרפורמות שללו מהם קצבאות, זכויות יתר ואת הזכות הבלעדית לשאת חרב. רבים מיועציה של ממשלת מייג'י היו בעצמם סמוראים שוויתרו על אותן זכויות מרצון. העמדת הקרב המסכם כהתנגשות טהורה בין חרבות לבין מקלעי גאטלינג היא בחירה דרמטית ולא תיאור מדויק.
הקאסט: קן ווטנבה נכנס להוליווד
קן ווטנבה, שחקן ותיק ומוערך בקולנוע ובטלוויזיה של ארצו אך כמעט בלתי מוכר במערב, קיבל את תפקיד קאטסומוטו והפך אותו למרכז הכובד של הסרט. הוא היה מועמד לאוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר, הפסיד לטים רובינס, ומאותו רגע נעשה לפנים היפניות המוכרות ביותר בהוליווד, בדרך לתפקידים אצל כריסטופר נולן, קלינט איסטווד ורוב מרשל.
לצדו מופיעים היירויוקי סאנאדה בתפקיד אוג'יו, הלוחם שמאמן את אלגרן מתוך בוז גלוי, שין קויאמאדה כנובוטאדה בנו של קאטסומוטו, וקויוקי בתפקיד טאקה. בצד המערבי טימותי ספול מגלם את המתורגמן סיימון גרהם, טוני גולדווין את הקולונל בייגלי, ובילי קונולי את הסמל זבולון גאנט. מאסאטו האראדה, במאי מוכר בזכות עצמו, מגלם את אומורה, ואת הקיסר מייג'י מגלם שיצ'ינוסקה נאקאמורה, שחקן קאבוקי מדורות של שחקנים.
ניו זילנד בתפקיד הר פוג'י
מי שמצפה שסרט על מרד הסמוראים צולם באתרים ההיסטוריים שמופיעים בכל מסלול תיירות ביפן יופתע. רוב הסרט צולם באזור טאראנאקי שבניו זילנד, אחרי שמנהל הלוקיישנים צ'ארלי הרינגטון נתקל בתצלום של הר טאראנאקי בספר טיולים וזיהה עד כמה הקונוס הסימטרי שלו דומה להר פוג'י. הכפר של קאטסומוטו נבנה שם כסט מלא, וסצנות נוספות צולמו בבקלוט של אולפני וורנר בברבנק שבקליפורניה. ההפקה כן הגיעה לצילומים משלימים גם לאתרים אמיתיים, בהם קיוטו והימג'י.
צילום, מוזיקה ואימונים
ג'ון טול, זוכה אוסקר על "ברייבהארט" ועל "לג'נדות של הסתיו", צילם את הסרט באור רך שנשען הרבה על ערפל, גשם ושלג, וממנו מגיע חלק גדול מהרושם שהתמונות נראות כמו הדפסי עץ יפניים. הנס צימר כתב את הפסקול ושילב תזמורת מערבית עם כלים יפניים בלי ליפול לציטוט אתני זול. סטיבן רוזנבלום, עורך קבוע של זוויק, ערך את הסרט. טום קרוז התאמן חודשים ארוכים בקרבות חרב וביצע בעצמו את רוב הסצנות שלו, גישה שתמשיך ללוות אותו לאורך כל הקריירה, עד משימה בלתי אפשרית 4: קוד הצללים ואילך.
התקבלות, הכנסות ופרסים
הביקורות היו מעורבות עד חיוביות. באתר רוטן טומייטוס עומד הסרט על 65 אחוזי ביקורות אוהדות, במטאקריטיק על 55 מתוך 100, ורוג'ר איברט העניק לו שלושה כוכבים וחצי וכתב שמדובר באפוס מהורהר באופן לא שגרתי. הקהל היה נלהב יותר מהמבקרים, והסרט קיבל ציון A בסקרי סינמהסקור.
מבחינה מסחרית הסיפור מעניין במיוחד. מול תקציב של 140 מיליון דולר, ההכנסות בארצות הברית ובקנדה הסתכמו בכ-111 מיליון, ההכנסות בשאר העולם עברו את 345 מיליון, והסך הכולל הגיע לכ-457 מיליון דולר, מקום שישי בטבלת השנה. בשוק היפני לבדו הכניס הסרט כ-132 מיליון דולר, יותר מאשר בשוק האמריקאי כולו, והוא נעשה שם לסרט המוגבל לקהל בוגר המצליח ביותר עד אותה עת. ארבע מועמדויות לאוסקר הגיעו בקטגוריות שחקן משנה, עיצוב אמנותי, עיצוב תלבושות וסאונד, לצד מועמדויות לגלובוס הזהב ולפרסי הבאפט"א.
הוויכוח שנמשך עד היום
הסרט הפך לאחת הדוגמאות המצוטטות ביותר לתבנית "המושיע הלבן": גיבור מערבי שנקלע לתרבות זרה, שולט בה מהר יותר מבניה, ובסופו של דבר נעשה נציגה האחרון. המבקר טוד מקארתי כתב שמדובר ברומנטיזציה של צופה מבחוץ, שממחזרת עמדות מערביות מוכרות על תרבויות עתיקות אצילות אל מול חמדנות קפיטליסטית. מבקרים מקומיים היו סלחניים יותר, וציינו שמדובר בשיפור ניכר לעומת ניסיונות אמריקאיים קודמים, אך העירו שדימוי הסמוראים כאן מטוהר מדי ומתעלם מהשחיתות שאפיינה את המעמד. ווטנבה עצמו התייחס לכך שנים אחר כך ואמר שאינו רואה בסרט נרטיב של מושיע לבן אלא נקודת מפנה בייצוג של שחקנים אסייתים בהוליווד.
מבחינת מקומו בז'אנר, הסרט שייך לגל האפוסים ההיסטוריים הגדולים של תחילת שנות האלפיים, גל שנפתח עם גלדיאטור והחזיר לקולנוע קרבות המוניים מצולמים בשטח. במקרה או לא, הוא יצא באותה שנה שבה יצא אבודים בטוקיו, סרט אמריקאי הפוך לחלוטין באופיו על מפגש עם אותה תרבות. שני הסרטים יחד סימנו שנה שבה הוליווד חזרה להסתכל מזרחה, אחד דרך אפוס קרב ואחד דרך חדר מלון.