"מונטנגרו", שכותרתו המלאה בשוודית היא "מונטנגרו, או פנינים וחזירים", הוא קומדיה שחורה משנת 1981 בבימויו של דושאן מקאבייב. זו הפקה שוודית-בריטית באורך 96 דקות, המספרת על עקרת בית אמריקאית שנשואה לאיש עסקים שוודי אמיד, מתגוררת בבית מפואר בפרברי סטוקהולם, ומאבדת לאט לאט את האחיזה בחיים שהיא אמורה להיות מרוצה מהם. הסרט היה שיבתו של מקאבייב לקולנוע אחרי שבע שנות שתיקה, והוא נחשב עד היום ליצירה הנגישה ביותר שלו, מה שלא אומר שהיא נוחה לצפייה.
העלילה: יציאה מהבית ואי חזרה
מרילין ג'ורדן חיה בשגרה של שפע ריק. בעלה מרטין עסוק בעסקיו, שני ילדיה ג'ימי וקוקי מתייחסים אליה כאל רהיט, וסבא ביל מסתובב בבית עם רובה ציד ועם רעיונות משלו. מרילין ממלאת את הימים במעשים קטנים של חבלה עצמית וביתית, ומטפל המשפחה, ד"ר ארם פזרדג'יאן, מגיע לבדוק אם היא זקוקה לאשפוז. כשהיא אמורה להתלוות לבעלה לנסיעת עסקים, היא מתעכבת בביקורת הגבולות בנמל התעופה יחד עם קבוצת מהגרי עבודה יוגוסלבים, מפספסת את הטיסה, ובמקום לחזור הביתה נוסעת איתם.
היעד הוא "זנזי בר", מועדון לילה יוגוסלבי בשולי העיר, ליד מגרש גרוטאות שבו מתגוררת החבורה. שם מתנהלים חיים אחרים לגמרי: אלכס רוסיניול מנהל את המקום, רקדנית מופיעה על הבמה בעזרת טנק צעצוע, סכינים נשלפות מהר מדי, וכולם צוחקים חזק מדי. מרילין נמשכת אל הצעיר שכולם קוראים לו מונטנגרו, שעובד בגן החיות המקומי, ומנהלת איתו רומן. הסרט לא מוביל את הרומן הזה אל שחרור אלא אל אלימות, ומרילין חוזרת הביתה כאילו כלום לא קרה. הסיום, שנמסר בשקט מוחלט ובכתוביות יבשות, הוא אחת הפואנטות האכזריות של קולנוע שנות השמונים.
השם, המדינה, והמקום שבו הסרט באמת מתרחש
הצופה שנתקל בשם עשוי לצפות לחופים של הים האדריאטי, אבל אין בסרט אף פריים שצולם שם. "מונטנגרו" הוא כינויו של הצעיר היוגוסלבי, על שם חבל הארץ שממנו הגיעה משפחתו. בשנת 1981 מונטנגרו הייתה אחת משש הרפובליקות של יוגוסלביה, והיא הפכה למדינה עצמאית רק ב-2006, עשרים וחמש שנה אחרי שהסרט יצא. מי שמגיע ליצירה מתוך עניין בתיירות במונטנגרו לא ימצא כאן את מפרץ קוטור ולא את חופי בודווה, אלא פרוור שוודי מסודר להפליא ומגרש גרוטאות שבו חיה קהילת מהגרים. זו בדיוק הנקודה של מקאבייב: הבלקן שבסרט אינו מקום גיאוגרפי אלא מטען תרבותי שנודד עם האנשים.
דושאן מקאבייב: מהגל השחור אל הגלות
מקאבייב, יליד בלגרד 1932, היה הדמות הבולטת של "הגל השחור" היוגוסלבי, זרם קולנועי ביקורתי שפרח בשנות השישים. שלושת סרטיו הראשונים הקנו לו מוניטין בינלאומי, ו"תמימות בלתי מוגנת" זכה בפרס מיוחד בפסטיבל ברלין ב-1968. ב-1971 יצא "מ.ר.: מסתורי האורגניזם", סאטירה פוליטית ומינית שקשרה בין תיאוריות המיניות של וילהלם רייך לבין הסטליניזם. הסרט נאסר להקרנה ביוגוסלביה, מקאבייב הוצא בפועל מהמערכת הקולנועית של ארצו, ומאותה נקודה עבד כבמאי נודד. "סרט מתוק" שצולם בקנדה ב-1974 עורר סערה נוספת ונאסר או נחתך במדינות שונות, ואחריו נכנס מקאבייב לשבע שנים ללא סרט חדש.
"מונטנגרו" הוא הסרט שהחזיר אותו למעגל, והפעם באמצעות כסף שוודי ובריטי ובתוך מסגרת עלילתית מסודרת יותר. הוא שמר על השיטה המוכרת שלו, שבה קומדיה, מין, פוליטיקה ואלימות מונחים זה לצד זה בלי היררכיה, אבל צמצם את המבנה הקולאז'י שאפיין את סרטיו הקודמים. ההצלחה של הסרט פתחה בפניו את הדלת ל"נער הקוקה קולה" האוסטרלי מ-1985, ולסרטים נוספים בשנות השמונים והתשעים. הוא נפטר בבלגרד בינואר 2019.
הקאסט: ברגמן פוגש את הבלקן
סוזן אנספך, שהוכרה מ"חמש יצירות קלות" ומ"נגן אותה שוב, סם", מגלמת את מרילין בהופעה שנעה בין ריחוק אדיש לבין התפרצות פתאומית, ומחזיקה את הסרט גם כשהוא נודד לכיוונים בלתי צפויים. מולה עומד ארלנד יוזפסון בתפקיד מרטין, אחד השחקנים המזוהים ביותר עם אינגמר ברגמן, שנוכחותו כאן מזמנת התנגשות מכוונת בין הדרמה השוודית הבורגנית לבין הכאוס שמסביבה. פר אוסקרסון, ששיחק את התפקיד הראשי ב"רעב" של הנרי קארלסן, מופיע כפסיכיאטר המשפחה.
הצד היוגוסלבי מיוצג בידי סבטוזאר צווטקוביץ' בתפקיד מונטנגרו ובידי בורה טודורוביץ' כאלכס רוסיניול, שחקן שיוכר לימים גם מסרטיו של אמיר קוסטוריצה. בתפקידים נוספים ג'יימי מארש כג'ימי, מריאנה יעקבי כקוקי, ג'ון זכריאס כסבא ביל ופטרישיה ז'לן כטירקה הרקדנית. התסריט נכתב בידי מקאבייב יחד עם דונלד ארתור ועם ברנקו ווצ'יצ'ביץ', שותפו הוותיק לכתיבה עוד מתקופת בלגרד.
הפקה, צילום ומוזיקה
את הצילום ביצע טומיסלב פינטר, צלם קרואטי בכיר שעבד עם מקאבייב עוד קודם, והוא מעמיד ניגוד חזותי ברור: הבית של משפחת ג'ורדן מצולם בקרירות נקייה ובאור שוודי אפרפר, ואילו זנזי בר גדוש בצבעים חמים, בעשן ובתאורה מלאכותית. את המוזיקה כתב קורנליה קובאץ', מוזיקאי סרבי שהגיע מעולם הרוק, והוא מערבב מוטיבים בלקניים עם צלילים אלקטרוניים. פס הקול נפתח בשיר של מריאן פייתפול, בלדה על עקרת בית שחלומותיה נשארו מאחור, בחירה שמניחה את כל נושא הסרט על השולחן עוד לפני שהעלילה מתחילה. את העריכה עשתה סילביה אינגמרסון, שעבדה באותן שנים עם ברגמן, ואת העיצוב האמנותי הפקיד מקאבייב בידי רדו בורוזסקו.
התקבלות ופרסים
הסרט הוצג בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן ב-1981 והיה מועמד לדקל הזהב. בפסטיבל סאו פאולו הוא זכה בפרס הקהל ובפרס מיוחד של הפסטיבל. הביקורות היו חלוקות באופן שמאפיין את מקאבייב: רוג'ר איברט העניק לו ארבעה כוכבים מלאים וכתב שיש משהו משחרר בסרט שממציא לעצמו את הכללים תוך כדי תנועה, ואילו וינסנט קנבי מ"ניו יורק טיימס" פסל אותו כקומדיה סוריאליסטית למחצה שההתלהבות בה מאולצת. באתר רוטן טומייטוס עומד הסרט על 88 אחוזי ביקורות חיוביות.
עם הזמן התייצב מעמדו כאחד הסרטים המעניינים ביותר שנעשו על מפגש בין שוודיה המסודרת לבין קהילות מהגרי העבודה שהגיעו אליה מדרום אירופה. הוא גם מסמן נקודה נדירה בקולנוע האירופי, שבה במאי שגורש מן המערכת בארצו הצליח להמשיך לעבוד בלי לוותר על הטון הפרובוקטיבי שבגללו גורש מלכתחילה.