"מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי" (Star Wars: The Last Jedi) הגיע לאקרנים בדצמבר 2017 כפרק השמיני בסאגת סקייווקר והחלק השני בטרילוגיית ההמשך של דיסני. את התסריט והבימוי הפקיד האולפן בידי ריאן ג'ונסון, במאי עצמאי שהגיע מ"בריק", "האחים בלום" ו"לופר", וגם ביים כמה מפרקי המפתח של "שובר שורות". הבחירה בו התבררה כמכריעה: במקום להמשיך בקו הבטוח שהתווה "הכוח מתעורר", ג'ונסון כתב סרט שמפרק שיטתית את הציפיות שהפרק הקודם טיפח, ובכך יצר את היצירה השנויה ביותר במחלוקת בהיסטוריה של הזיכיון. את הסרט הפיקו קתלין קנדי ורם ברגמן, והוא נמשך 152 דקות, האורך הגדול ביותר שידע סרט "מלחמת הכוכבים" עד אז.
העלילה: מרדף אטי ומורה שמסרב ללמד
הסרט נפתח ברגע שבו הפרק הקודם הסתיים. המסדר הראשון מוחק את בסיס המרד, ושרידי הצי, בפיקודה של גנרל ליאה אורגנה, נמלטים בבריחה שאין לה יעד. הצי האויב מצליח לעקוב אחריהם גם במהירות על, ולכן המרדף אינו קרב אלא שחיקה: הדלק אוזל, הספינות נופלות אחת אחת, והשאלה היא רק כמה שעות נשארו. במקביל ריי מגיעה לכוכב אח-טו כדי לשכנע את לוק סקייווקר לחזור, ומוצאת אדם שבחר להתנתק מהכוח, שקבר את עצמו על צוק בקצה הגלקסיה, ושרואה במסורת הג'דיי שרשרת של כישלונות שראוי לה להסתיים. ההדרכה שהוא מעניק לה מגיעה בטפטוף, מתוך התנגדות, ובעיקר כדי להסביר לה מדוע אין טעם.
קו שלישי שולח את פין ואת רוז טיקו, טכנאית מהמרד, למשימה חשאית לאיתור פורץ שיוכל לנטרל את מכשיר המעקב של המסדר הראשון. הם מגיעים לעיר הקזינו קאנטו בייט, ומגלים שם חברה של סוחרי נשק שמתעשרים משני צדי המלחמה. ההרפתקה שלהם נכשלת, אבל היא זו שמכניסה לסרט את הרעיון המרכזי שלו: המאבק בגלקסיה הזאת אינו רק בין שתי משפחות, ויש מי שהמלחמה עצמה משרתת אותו.
ג'ונסון מול הציפיות של "הכוח מתעורר"
"הכוח מתעורר" הותיר אחריו שורה של תעלומות פתוחות, וג'ונסון בחר לענות עליהן בתשובות שמסרבות להיות מרשימות. זהותם של הוריה של ריי מתגלה כחסרת חשיבות, והיא מתוארת כבת לאיש. המנהיג העליון סנוק, שנתפס כדמות מסתורית עם עבר עמוק, נהרג באמצע הסרט בלי הסבר. קיילו רן, שנחשף בפרק הקודם כפנאט מסוכה, מסיר את הקסדה ונשאר צעיר מבולבל ופצוע. כל הבחירות האלה מכוונות לאותה נקודה: הגלקסיה אינה מנוהלת על ידי שושלות מיוחסות, וגם לא על ידי גורל שנקבע מראש. אדם דרייבר ודייזי רידלי נושאים את המהלך בזוג סצנות שיחה שמתקיימות דרך הכוח, מבלי ששני השחקנים נמצאים באותו חדר, והן הפכו לחלק החזק ביותר בסרט לדעת חלק גדול מהמבקרים.
מארק המיל, מצדו, הודה בגלוי שלא הסכים עם הפרשנות של ג'ונסון לדמות שגילם ארבעים שנה, ואמר שהתקשה לקבל את הרעיון של לוק כמי שוויתר. בהמשך הביע חרטה על כך שהשמיע את הביקורת בפומבי, וקבע שההופעה הזאת היא מהטובות בקריירה שלו. חזרתו של פרנק אוז בתפקיד יודה נשמרה בסוד, והדמות נבנתה כבובה מכנית ולא כדמות ממוחשבת, בחירה שנועדה לקשור אותה חזרה לסרטי שנות השמונים.
דוברובניק בתפקיד קאנטו בייט
סצנות עיר הקזינו צולמו במרץ 2016 בעיר העתיקה של דוברובניק, בשבעה ימי צילום שכללו את רחוב הסטראדון, את חוף באניה, את חצר ארמון הרקטור ואת גגות הרעפים של העיר. ההפקה הביאה איתה כ-510 אנשי צוות ו-120 ניצבים, והרחובות הראשיים נסגרו לתנועה בשעות הלילה. הבחירה בעיר לא הייתה מקרית: החזיתות מאבן הגיר, המדרגות הצרות והכיכרות המרוצפות סיפקו לתפאורה של ריק היינריקס בסיס אמיתי שאין דרך לזייף באולפן, והתוצאה היא עיר מותרות שנראית עתיקה וזרה בעת ובעונה אחת. דוברובניק כבר הייתה מוכרת לצופים מסדרות טלוויזיה, וההופעה הזאת חיזקה את מעמדה כאחד היעדים המבוקשים של תיירות בקרואטיה, עם סיורים ייעודיים שעוקבים אחר מסלול הצילומים. שאר הסרט צולם באולפני פיינווד באנגליה ובאתרים באירלנד, ובהם האי סקליג מייקל ששימש שוב ככוכב אח-טו.
קארי פישר: ההופעה האחרונה
קארי פישר סיימה את הצילומים ביולי 2016 ונפטרה בדצמבר של אותה שנה, ולכן זהו הסרט האחרון שבו היא מגלמת את ליאה. הסרט מוקדש לזכרה, וההפקה בחרה שלא לשנות דבר בחומר שצולם. הבחירה הזאת יוצרת מצב מיוחד: ליאה מקבלת כאן את התפקיד הרחב ביותר שהיה לה מאז 1983, כולל רצף שבו היא ניצלת מהחלל בכוחות עצמה, וכולל סצנה שקטה מול לוק שהיא הפעם הראשונה מזה עשורים שהשניים חולקים מסך. התסריט לא נכתב כפרידה, ובכל זאת הוא מתפקד ככזאת.
הצילום של סטיב ייגלין וסצנת קרייט
הצלם סטיב ייגלין, שותפו הקבוע של ג'ונסון מאז "בריק", בנה לסרט שפה חזותית שנשענת על צבע רווי ועל תאורה ניגודית חדה. שיא העבודה שלו הוא הקרב האחרון על כוכב קרייט, שטח מלח לבן שמתחתיו שכבת מינרל אדומה. כל דבר שנוגע בקרקע, גלגל, מכונה או פיצוץ, חושף את האדום מתחת ללובן, ובתוך דקות המישור כולו מכוסה בשובלים שנראים כמו דם על שלג. הצילומים ההיקפיים לסצנה נעשו במישורי המלח סלאר דה אויוני שבבוליביה. התוצאה היא אחד הרצפים המזוהים ביותר של הסרט, וגם דוגמה לאופן שבו רעיון עיצובי אחד יכול להחליף עשרות אפקטים. את המוזיקה כתב ג'ון וויליאמס, בפעם השמינית בסדרה.
שבחי ביקורת מול תגובת קהל
הפער בין קבלת הפנים המקצועית לתגובת חלק מהצופים הפך לסיפור בפני עצמו. הסרט זכה ל-91 אחוזי ביקורות חיוביות ולציון 84 במטהקריטיק, וזכה לשבחים על האומץ הנרטיבי ועל העיצוב. סקרי הקהל שנערכו בפועל ביציאה מהאולמות היו חיוביים אף הם, עם ציון A במדד סינמהסקור. לעומת זאת ציוני הגולשים באתרי הדירוג צנחו, ואתר רוטן טומייטוס אישר בדיעבד שחלק ניכר מהם היה תוצאה של מסע דירוג מתואם. הכעס התמקד בפרשנות לדמותו של לוק, בהתמודדות עם שאלת מוצאה של ריי ובקו העלילה של קאנטו בייט, וגלש למתקפות אישיות נגד קלי מארי טראן שהובילו אותה לנטוש את הרשתות החברתיות. הוויכוח סביב הסרט השפיע ישירות על אופיו של הפרק הבא בסדרה.
הכנסות, פרסים ומקום בסדרה
מבחינה מסחרית הסרט היה הצלחה גדולה: כ-1.33 מיליארד דולר בקופות, הסרט המכניס ביותר של 2017. הוא קיבל ארבע מועמדויות לאוסקר, בקטגוריות פסקול מקורי, אפקטים חזותיים, עריכת סאונד ומיקס סאונד, ולא זכה באף אחת מהן. עם הזמן, ובעיקר אחרי הפרק המסכם, החל חלק מהשיח לחזור אליו בעין שונה, והוא נתפס כניסיון הרציני ביותר שעשה הזיכיון לשאול מה הוא בעצם רוצה לומר. ג'ונסון עצמו עמד מאחורי כל בחירה, והמשיך משם לסדרת "בלשים" משלו. אחרוני הג'דיי נשאר סרט שקשה להתעלם ממנו, בין אם רואים בו את החלק המעניין ביותר בטרילוגיה ובין אם רואים בו את הסיבה לכך שהיא לא התלכדה לכדי סיפור אחד.