"מסע באפריקה" הוא סרט בריטי משנת 2010, סרט דרכים לילדים שנראה מבחוץ כקומדיית הרפתקאות ומדבר בתוכו על איידס, ילדים חיילים וסחר בנשים. הוא נוצר בצל מונדיאל 2010, אליפות העולם הראשונה שנערכה ביבשת אפריקה, ויצא לאקרנים בבריטניה ב-22 באוקטובר של אותה שנה, כמה חודשים אחרי שהטורניר הסתיים. הבמאית דבס גרדנר-פטרסון עשתה בו את סרטה העלילתי הראשון, אחרי הסרט הקצר "כולנו רואנדים" מ-2008 שעסק ברצח העם ברואנדה, והתסריטאי רידיאן ברוק, איש דרמה ותיק של ה-BBC, כתב בו את תסריט הקולנוע הראשון שלו.
העלילה: כדור מאולתר ואלף שערים לחצות
דודו קאיינזי הוא ילד רואנדי שיודע לייצר כדורי כדורגל מקונדום של האו"ם, שקית ניילון וחוט. חברו הטוב פבריס הוא הכישרון האמיתי, ילד ממשפחה אמידה ששובר את השיא המקומי בהטחת כדור באוויר, וכשנפתחת לו האפשרות להיבחן לטקס הפתיחה של המונדיאל בדרום אפריקה, דודו לוקח על עצמו לנהל את המבצע. אליהם מצטרפת ביאטריס, אחותו של דודו, שרוצה להיות רופאה ולמצוא תרופה לאיידס. אמו של פבריס פוטרת את החלום במשפט אחד: אפריקה לא צריכה חלומות, היא צריכה להתעורר.
השלושה מתחבאים מפני בודק כרטיסים, מפספסים את התחנה ומוצאים את עצמם ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו במקום בקיגלי. במחנה פליטים הם פוגשים את פורמן ג'ורג', ילד חייל לשעבר שבורח עם תיק מזומנים שגנב מהמפקד שלו, ובהמשך מצטרפת אליהם סלסט, נערה שנמכרה לזנות וברחה קודם לכן מנישואים שנכפו עליה. לאורך הדרך דודו ממציא לילדים סיפור על כדור שאלוהים נתן לתושבי אפריקה, סיפור שמתברר בהדרגה כדרך שלו לומר משהו שהוא לא מוכן לומר ישירות: הוא נשא HIV. הוא חולה בשחפת, מאושפז בבית חולים מיסיון, ומגלה שהתרופות שהוא זקוק להן יגיעו רק בעוד שלושה ימים. הוא בוחר להמשיך במסע.
המסלול: שבע מדינות והקטע הטנזני
התסריט מוליך את החבורה לאורך כ-5,000 קילומטר. אחרי חציית אגם טנגניקה בסירה נכנס המסע לאזור שמוכר היום היטב למי שמתעניין בתיירות בטנזניה: החוף המזרחי של האגם הארוך בעולם, זה שהעניק למדינה את מחצית שמה, והדרכים שיורדות ממנו דרומה אל מרחבי הסוואנה. בסך הכול חוצה העלילה שבע מדינות, רואנדה, קונגו, בורונדי, טנזניה, זמביה, זימבבואה ודרום אפריקה, והקטע הטנזני הוא זה שבו החבורה נוסעת בעגלת שוורים, מוכרת דם בתחנה רפואית תמורת כסף ומתקדמת בשיטות מאולתרות דרומה, עד שמגיעה למפלי ויקטוריה ולעסקת מטבע כושלת שבה מומרים כספיהם בדולרים זימבבואיים שכבר יצאו מהמחזור.
הסרט לא נעצר באתרים שמזוהים בדרך כלל עם החלק הזה של היבשת, לא בקילימנג'רו ולא בזנזיבר, אלא נשאר על צירי היבשה: תחנות אוטובוס, מעברי גבול ומחנות. מה שמניע אותו הוא לא הנוף אלא מה שקורה לילדים בין תחנה לתחנה.
הפקה בריטית-רואנדית
התקציב עמד על כשישה מיליון דולר, כארבעה מיליון ליש"ט. חברת פאתה העמידה מחצית ממנו, BBC Films ומועצת הקולנוע הבריטית העמידו כ-768 אלף דולר כל אחת, וסכום זהה הגיע ממשרד הנוער, התרבות והספורט של רואנדה. מימון ממשלתי אפריקאי לסרט עלילתי בריטי היה מהלך לא שגרתי, והוא גם הסיבה שהסרט מוגדר כהפקה משותפת בריטית-רואנדית. בין המפיקים מארק בלייני וג'קי שפרד מחברת Footprint Films, ולצידם אריק קברה, מפיק רואנדי שהקים את מרכז הקולנוע של רואנדה ואת פסטיבל "הילי-ווד".
למרות שבע המדינות שבתסריט, אילוצי תקציב והסכמי הפקה משותפת צמצמו את הצילומים לשלוש בלבד. חמישה שבועות צולמו בדרום אפריקה החל מתחילת פברואר 2010, בין השאר באולפני Q ביוהנסבורג, ועוד שבועיים ברואנדה ובבורונדי. אתר מרכזי אחד, בר חוף בשם בורה בורה על שפת אגם טנגניקה בצד הבורונדי, אותר במסע איתור מיקומים שערכו הבמאית והתסריטאי כבר במרץ 2009, שנה לפני שחזרו אליו עם צוות. הצילומים הסתיימו בתחילת אפריל, שלב הפוסט נעשה בבריטניה, והסרט הופץ בבריטניה על ידי וורנר בראדרס.
הקאסטינג: ילדים מארבע מדינות
חיפוש השחקנים הצעירים נמשך חודשים ועבר בבתי ספר ובקבוצות תיאטרון ברואנדה, אוגנדה, קניה ובריטניה, עד לסדנת קאסטינג מסכמת בקיגלי בדצמבר 2009. אריה נדאיאמבאג'ה, שגילם את דודו, אותר בלהקת תיאטרון נודדת באוגנדה. רוג'ר נסנגייומבה, שגילם את פבריס, נולד בקיגלי, איבד את אביו ברצח העם ב-1994 וגדל בנורפוק שבאנגליה; מאז הופיע בסרט "Sixteen", ב"טומב ריידר" של 2018 ובסדרות בריטיות. סניו ג'ואניטה קינטו מגלמת את ביאטריס, איב דוסנגה את פורמן ג'ורג', ושרי סילבר את סלסט. סילבר, שנולדה ברואנדה חודש אחרי שאביה נרצח ברצח העם והגיעה ללונדון בגיל חמש, הפכה כעבור שנים לכוריאוגרפית ידועה וזכתה בפרס ה-MTV לכוריאוגרפיה על הקליפ "This Is America" של צ'יילדיש גמבינו. לצד הילדים מופיע עמנואל ג'אל, ראפר יליד סודאן שהיה בעצמו ילד חייל, והשחקנית הדרום אפריקאית ללטי חומאלו, המוכרת מ"סרפינה" ומ"מלון רואנדה", בתפקיד המורה שמציעה לביאטריס מקום בבית ספר.
מאחורי המצלמה
הצלם היה שון בוביט, שהגיע לסרט מיד אחרי "רעב" של סטיב מקווין, ובשנים שאחריו צילם את "בושה", "12 שנים של עבדות" ו"יהודה והמשיח השחור". הבחירה בו מסבירה חלק ניכר מהמראה של הסרט, שנע בין צבעוניות כמעט ילדותית ובין פריימים ארוכים ושקטים ברגעים הקשים. את הסרט ערכה ויקטוריה בוידל, המוזיקה נכתבה בידי ברני גרדנר, ואת הכותרות הסוגרות מלווה ביצוע ל"One Love" של בוב מארלי. אורכו הסופי 88 דקות.
התקבלות וביקורת
הסרט התקבל היטב. באתר Rotten Tomatoes הוא מחזיק בציון 89 אחוזים על בסיס 18 ביקורות, בממוצע 5.8. "הטיימס" נתן ארבעה כוכבים והגדיר אותו סרט קטן בתקציב עם לב גדול, "פייננשל טיימס" קרא לו סרט דרכים מצוין, ו"מטרו" ו"דיילי אקספרס" תיארו אותו כסרט מרומם הרוח של השנה. מנגד, "גרדיאן", "טיים אאוט" ו"אמפייר" הסתפקו בשלושה כוכבים. קסאן ברוקס ב"גרדיאן" כתב שהסרט מעצבן ומקסים לסירוגין, ודייב קלהון ב"טיים אאוט" מצא אותו מכוון לטוב אך מרושל, והשווה אותו לגרסה ילדותית ונחותה של "מיליונר משכונת העוני". הביקורת הזאת נגעה בנקודה שהעסיקה כמה מהכותבים: הסרט מציג עולם קשה מאוד בשפה קלילה, וההחלטה הזאת מייצרת מתח שלא תמיד נפתר.
מקומו בז'אנר
מבחינה מבנית "מסע באפריקה" הוא סרט דרכים קלאסי, שבו היעד פחות חשוב מהתחנות, וכל תחנה מוסיפה לחבורה נוסע חדש ומפחיתה ממנה משהו אחר. הכדורגל הוא מסגרת בלבד: כמו בהמאמן קרטר, גם כאן הספורט הוא הדרך להחזיק סיפור שעוסק בדברים אחרים לגמרי. הסרט משתמש במשחק כדי לדבר על נגישות לתרופות, על ילדים שגויסו למיליציות ועל מה שקורה לילדה שנשלחת מהכפר שלה, ומצליח לעשות זאת בלי להפוך לסרט הסברה, בעיקר משום שהוא נשאר צמוד לנקודת המבט של הילדים ולהומור שלהם.
מונדיאל 2010 סיפק לסרט חלון הזדמנויות שלא יחזור, והוא נבנה במפורש סביבו, אבל מה שנשאר ממנו אינו הטקס שבסופו אלא ההצטברות של התחנות שלפניו. זו גם הסיבה שהוא ממשיך להיות מוקרן במסגרות חינוכיות: לא הסרט הגדול על אפריקה, אלא הסרט שדרכו ילדים בגיל הגיבורים פוגשים לראשונה את השאלות שהוא מניח על השולחן.