"בבל" (Babel) הוא סרט על ירייה אחת שנורית מגבעה במדבר, ועל האופן שבו היא ממשיכה להדהד בארבע מדינות ובשלוש יבשות. אלחנדרו גונזלס איניאריטו ביים אותו ב-2006 על פי תסריט של גיירמו אריאגה, שותפו הקבוע באותה תקופה, והפך אותו לסרט השלישי והאחרון במה שהשניים כינו טרילוגיית המוות. זהו סרט רשת: ארבעה קווי עלילה שנעים בזמנים שונים, בשפות שונות ובקצב שונה, ומתחברים דרך חפץ אחד שעובר מיד ליד.
רובה ציד אחד, ארבעה סיפורים
עסקן יפני בשם יאסוג'ירו וואטאיה יוצא למסע ציד בצפון אפריקה ומשאיר את רובה הציד שלו כמתנה למדריך המקומי חסן. חסן מוכר את הרובה לרועה עיזים בשם עבדאללה, שקונה אותו כדי להגן על העדר מפני תנים. שני בניו של עבדאללה, אחמד ויוסף, לוקחים את הנשק לגבעה כדי לבחון את טווח הפגיעה שלו, ומכוונים אותו לעבר אוטובוס תיירים שחולף בכביש למטה. הכדור פוגע בסוזן ג'ונס, אמריקאית שנוסעת עם בעלה ריצ'רד בניסיון לאחות נישואים שנסדקו אחרי מות תינוקם.
מכאן מתפצל הסרט. בכפר נידח מנסה ריצ'רד להשיג פינוי רפואי בזמן שהשלטונות מתעכבים, ובני הזוג נתקעים בבית של תושב מקומי בעוד יתר הנוסעים באוטובוס מאבדים סבלנות. בקליפורניה נותרת המטפלת המקסיקנית אמיליה עם שני ילדיהם של בני הזוג ג'ונס, ומחליטה לקחת אותם איתה לחתונת בנה מעבר לגבול, החלטה שמסתיימת בלילה במדבר ובגירוש מהארץ שבה עבדה שש עשרה שנים. בטוקיו מתמודדת צ'יאקו וואטאיה, נערה חירשת שאיבדה את אמה, עם בדידות ועם גוף שאיש אינו רואה, בזמן שבלשים מתדפקים על דלת אביה בגלל אותו רובה בדיוק.
מרוקו: מהאטלס ועד קזבלנקה
קו העלילה המרכזי צולם במרוקו, הרחק ממסלולי תיירות במרוקו המוכרים. הצוות עבד באזור ורזאזאת, עיר שמשמשת מרכז הפקה לקולנוע בינלאומי מאז שנות השישים, ובכפר טאגנזלט שבמורדות הרי האטלס, כפר ברברי קטן שבתיו בנויים מחומר. סצנות נוספות צולמו בעמק נהר דרעא. את בית החולים שאליו מפונה סוזן בסופו של דבר ממקם הסרט בקזבלנקה, והמרחק בין הכפר שבו היא שוכבת מדממת לבין העיר הגדולה הוא בעצם נושא הסרט. איניאריטו, שנסע במרוקו כצעיר וחזר ממנה עם חוויה שהוא מתאר כמכוננת, בחר בכוונה שלא לצלם בערים שהצופה המערבי מזהה. אין כאן שווקים של מרקש ואין גלויות, רק כביש, אבק ובתי אבן.
שחקנים שלא שיחקו מעולם
כל התפקידים המרוקאים אוישו בשחקנים לא מקצועיים שגויסו באזור הצילומים. בובקר אית אל קאיד גילם את יוסף, סעיד טרשאני את אחמד ומוסטפא רשידי את האב עבדאללה. איניאריטו עבד איתם דרך מתורגמנים, לימד אותם את הסצנות בהדרגה ולא מסר להם תסריט מלא, וכך שמר על תגובות ראשוניות. אותה שיטה חזרה גם בקווים האחרים: בקו המקסיקני שיתפו מהגרים אמיתיים בסצנות המעבר בגבול, ובסצנת מועדון הריקודים בטוקיו הוזמן קהל מקרב הקהילה החירשת. רודריגו פריאטו, הצלם, הבדיל בין הקווים בעזרת פורמטים וסוגי פילם שונים, כך שלכל יבשת יש גרעיניות, צבע ומרקם משלה.
הקאסט הבינלאומי
בראד פיט וקייט בלאנשט מגלמים את ריצ'רד וסוזן ג'ונס, ושניהם משוחקים במכוון בלי זוהר: פיט מבוגר, מיוזע וחסר אונים, ובלאנשט מבלה את רוב זמן המסך על מזרן. גאל גרסיה ברנאל מופיע כסנטיאגו, אחיינה של המטפלת, בתפקיד קצר שמכריע את גורל הקו כולו. אדריאנה בראסה מגלמת את אמיליה ורינקו קיקוצ'י את צ'יאקו, ושתיהן היו מועמדות לאוסקר לשחקנית משנה. קיקוצ'י, שאינה חירשת, למדה שפת סימנים יפנית במשך כשנה לקראת התפקיד ומסרה את כל ההופעה בלי מילה מדוברת אחת. קוג'י יאקושו מגלם את אביה, ואל פאנינג הצעירה מופיעה כבתם של בני הזוג ג'ונס.
טרילוגיית המוות והקרע עם אריאגה
"בבל" חותם רצף שנפתח ב"אהבה כלבים" משנת 2000 והמשיך ב"21 גרם" משנת 2003. שלושת הסרטים נכתבו בידי אריאגה, בוימו בידי איניאריטו, ובנויים על מבנה מקוטע שבו תאונה אחת קושרת זרים גמורים. השלישי הוא גם הגדול והיקר שבהם, וגם זה שסיים את השותפות. אריאגה טען לבעלות משותפת על היצירה, איניאריטו עמד על כך שהסרט הוא של הבמאי, והמחלוקת הגיעה לשיאה בקאן 2006 כשאיניאריטו מנע מהתסריטאי להשתתף בהקרנת הסרט בפסטיבל. השניים לא עבדו יחד מאז. אריאגה המשיך לכתוב ולביים בעצמו, ואיניאריטו עבר לסרטים שנשענים על מבנה רציף יותר.
הפסקול של סנטאולאיה
גוסטבו סנטאולאיה כתב פסקול מינימלי שנשען כמעט כולו על מעט כלי מיתר, בעיקר גיטרה וכלים עממיים, ועל שתיקות ארוכות. הוא זכה על העבודה הזאת באוסקר לפסקול המקורי הטוב ביותר, שנה בדיוק אחרי שזכה באותו פרס על "הר ברוקבק", כלומר שתי זכיות בשנתיים עוקבות. הבחירה המוזיקלית הבולטת בסרט היא דווקא ההיפך מהפסקול: קטעים ארוכים בקו היפני עוברים לשקט מוחלט, שמעביר את הצופה אל תוך תפיסת העולם של צ'יאקו.
התקבלות, פרסים וביקורת
הסרט הופק בתקציב של 25 מיליון דולר והכניס כ-135 מיליון דולר בעולם, הצלחה מסחרית גדולה בהרבה משני קודמיו. הוא היה מועמד לשבעה פרסי אוסקר, כולל הסרט הטוב ביותר והבימוי, וזכה באחד. איניאריטו זכה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן, והסרט זכה בגלובוס הזהב לדרמה הטובה ביותר. ציון הביקורות שלו ב"רוטן טומייטוס" עומד על 68 אחוז, נמוך יחסית לסרט עם הישגים כאלה, וזה משקף פילוג אמיתי. רוג'ר איברט הכניס אותו לרשימת הסרטים הגדולים שלו והדגיש שהוא מסרב לחלק את הדמויות לטובות ולרעות. מנגד נטען שהמבנה סכמטי, שהחיבורים בין הקווים מאולצים, ושהקו היפני קשור לשאר רק בחוט דק. הביקורת החריפה יותר כוונה לעצם הגישה: סרט מערבי שמצלם את העולם השלישי כזירת אסון וסבל, ומזמין את הצופה האמריקאי להזדהות בעיקר עם התיירים. הוויכוח הזה ליווה את גל הסרטים הרב-קוויים של אמצע העשור, ובהם סוריאנה, שיצא שנה קודם לכן ובנוי על עיקרון דומה. הקו היפני, לעומת זאת, ממשיך שיחה אחרת לגמרי, זו של אבודים בטוקיו, על ניתוק בתוך עיר צפופה. עשרים שנה אחרי, "בבל" נקרא פחות כאמירה על גלובליזציה ויותר כתרגיל מדויק בעריכה ובמשחק, ובעיקר כסרט שמראה כמה מעט צריך כדי שחיים שלמים ישתנו.