"האיש שידע יותר מדי" (The Man Who Knew Too Much) משנת 1956 הוא אחד המקרים הנדירים בקולנוע שבהם במאי חוזר אל סרט משלו ומצלם אותו מחדש, עשרים ושתיים שנה אחרי. אלפרד היצ'קוק ביים את הגרסה הראשונה בבריטניה ב-1934, כשעוד היה יוצר בריטי בתחילת דרכו, וכשחזר אליה בהוליווד היו לו כבר טכניקולור, ויסטה ויז'ן, תקציב של אולפן גדול ושני כוכבים בשיא כוחם. התוצאה איננה חזרה על הסרט הישן אלא יצירה שונה באופייה: איטית יותר, ביתית יותר, ובנויה סביב הורים שמחפשים את הילד שלהם ולא סביב מרגלים שמחפשים קונספירציה.
מסע משפחתי שהופך למלכודת
בן מקנה, רופא מאינדיאנפוליס, נוסע עם אשתו ג'ו ועם בנם הנק לחופשה בצפון אפריקה. באוטובוס בדרך למרקש הם מתיידדים עם צרפתי בשם לואי ברנאר, שמפגין סקרנות מוגזמת כלפי המשפחה האמריקאית. למחרת, בשוק העיר, ברנאר נדקר למוות מול עיניו של בן, ובנשימתו האחרונה הוא לוחש לו סוד: מדינאי זר עומד להירצח בלונדון. תוך דקות ספורות הופך הרופא התמים לאדם שיודע יותר מדי, והכנופיה חוטפת את בנו כדי לקנות את שתיקתו. מכאן ואילך הסרט הוא מרדף של זוג הורים אזרחיים לגמרי, בלי אקדח ובלי הכשרה, אחרי ארגון שהם אינם מבינים.
המהלך המרכזי בעלילה הוא רמז מעוות: השם "אמברוז צ'אפל", שבן מפענח כשמו של אדם ומגלה בטעות שמדובר בכנסייה קטנה בלונדון. הבדיחה הבלשית הזאת אופיינית להיצ'קוק, שאהב לבנות מתח על מילה שנשמעת נכון ומובנת לא נכון, והיא גם מסבירה מדוע חצי מהסרט מתנהל בשקט מוחלט של חיפוש ולא ברצפי פעולה.
מרקש כזירת פתיחה
המערכה הראשונה כולה מתרחשת במרקש וצולמה שם בפועל, מה שהיה חריג להפקה הוליוודית באמצע שנות החמישים. היצ'קוק הביא את הצוות אל כיכר ג'אמע אל פנא ואל הסמטאות הצרות שסביבה, וצילם את ההמון, את הרוכלים ואת מופעי הרחוב כרקע חי לרצח. הצילום נעשה על ידי רוברט ברקס, הצלם הקבוע של היצ'קוק באותן שנים, וצבעי הטכניקולור מנוצלים כאן כדי לייצר ניגוד חד בין העיר הצפופה לבין לונדון האפורה של המחצית השנייה. חלק מהחומרים צולמו גם בקזבלנקה. מי שמתעניין בתיירות במרוקו ימצא בפתיחה הזאת תיעוד נדיר של העיר לפני שגלי התיירות ההמונית שינו אותה.
הופעת האורח המסורתית של היצ'קוק נמצאת בדיוק בקטע הזה: הוא נראה מגבו, בשוק, צופה בלהטוטני רחוב בזמן שהמצלמה עוברת על פני המשפחה.
סטיוארט, דיי והמתח שביניהם
ג'יימס סטיוארט משחק את בן מקנה כאדם רציונלי שכל כלי העבודה שלו חסרי תועלת ברגע שהמשבר מתחיל. זהו השני מבין ארבעה סרטים שעשה עם היצ'קוק, והדמות ממשיכה קו שהתחיל ב"חלון אחורי": אזרח שנקלע לעניין שאיננו שלו ומגלה שהסקרנות שלו מסוכנת. דוריס דיי, שהגיעה מקומדיות מוזיקליות ומהופעות בהופעה חיה, מקבלת כאן את התפקיד הדרמטי המשמעותי הראשון שלה. ג'ו מקנה היא זמרת שפרשה מהבמה לטובת חיי משפחה, ולאורך הסרט מתברר שדווקא הכישרון שנזנח הוא זה שיציל את הילד. מערכת היחסים בין בני הזוג רחוקה מאידיליה, וסצנת החדר במלון שבה בן משכיב את אשתו בכדור הרגעה לפני שהוא מספר לה על החטיפה נחשבת לאחת הסצנות הקשות ביותר בסרטיו של היצ'קוק.
סביבם מופיעים ברנדה דה בנזי וברנרד מיילס כזוג דרייטון, המסתירים את עצמם מאחורי חזות בריטית מכובדת, דניאל ז'לן כלואי ברנאר, רלף טרומן כמפקח בוקנן וכריסטופר אולסן בתפקיד הנק. הרוצח הוא רז'י נלדר, ששיחק בו בפנים חתומות לחלוטין. את התסריט כתב ג'ון מייקל הייז, שהיצ'קוק העסיק בתנאי שלא יצפה בגרסת 1934 ולא יקרא את התסריט שלה, אלא יקבל את הפרטים ישירות ממנו בשיחות.
שתים עשרה דקות באולם אלברט
שיא הסרט הוא הרצף באולם רויאל אלברט בלונדון, שנמשך כשתים עשרה דקות ומתנהל כמעט ללא מילה אחת של דיאלוג. התזמורת מנגנת את הקנטטה "ענני סערה" של המלחין ארתור בנג'מין, שנכתבה במקור לגרסת 1934, וברנרד הרמן בחר להרחיב אותה במקום לכתוב יצירה חדשה. במקום גובר המתח סביב פרט אחד: מכת מצילתיים בודדת שאמורה להסוות את קול היריה. המצלמה נעה בין ג'ו ביציע, המתנקש בתא, ומנגן המצילתיים שסופר את התיבות עד הרגע שלו. הרעיון הוויזואלי של הנגן שממתין לתו האחד שלו לקוח מקריקטורה בריטית מפורסמת של ה.מ. בייטמן, והיצ'קוק בנה עליו סצנה שלמה בלי צורך בהסבר.
המנצח שנראה על הבמה בסצנה הוא ברנרד הרמן עצמו, המנצח על התזמורת הסימפונית של לונדון. זו הופעתו היחידה על המסך, והיא סמלית: הרמן היה המלחין המרכזי בסרטיו של היצ'קוק לאורך עשור, מ"הצרה עם הארי" ועד "מארני", ובאמצע הדרך כתב את הפסקולים של "ורטיגו", "צפון צפון מערב" ומארני. שיתוף הפעולה הזה הסתיים בקרע ב-1966, אחרי שהאולפן דרש פסקול פופולרי יותר.
השיר שגבר על הסרט
"Que Sera, Sera", שנכתב על ידי ג'יי ליווינגסטון וריי אוואנס, נכנס לסרט כשיר ערש שג'ו שרה לבנה, וחוזר בסצנת השגרירות כשהיא שרה בקול רם כדי שהילד הכלוא בקומה העליונה ישמע אותה. השימוש הזה הוא פתרון תסריטאי אלגנטי: השיר הוא לא מספר מוזיקלי אלא כלי חיפוש. דוריס דיי לא אהבה אותו בתחילה וסברה שהוא ילדותי מדי, אך ההקלטה שלה הגיעה למקום השני במצעד האמריקאי ולמקום הראשון בבריטניה, השיר זכה באוסקר לשיר המקורי הטוב ביותר, והפך לשיר הזיהוי שלה לשארית הקריירה. מכון הקולנוע האמריקאי דירג אותו במקום ה-48 ברשימת מאה השירים הגדולים בקולנוע.
קבלת פנים ומקום בקאנון
הסרט הופק בתקציב של כ-1.2 מיליון דולר, הוצג לראשונה בפסטיבל קאן באפריל 1956 והכניס למעלה מ-11 מיליון דולר בארצות הברית, הצלחה מסחרית ברורה. הביקורות היו חיוביות ברובן, אם כי לא מעט מבקרים בריטים העדיפו את הגרסה המוקדמת וטענו שהיא חדה ומהירה יותר. היצ'קוק עצמו סיכם את ההשוואה במשפט שנעשה מפורסם: הגרסה הראשונה היא עבודה של חובב מוכשר, והשנייה נעשתה בידי מקצוען. באתר Rotten Tomatoes הסרט מחזיק בציון 89 אחוז.
לאורך שנים הוא היה כמעט בלתי נגיש. היצ'קוק מנע הקרנות חוזרות של חמישה מסרטיו, והסרט חזר להפצה רק ב-1983 לאחר שיוניברסל רכשה את הזכויות. היום הוא נחשב לאחת הדוגמאות הנקיות ביותר לשיטת העבודה של היצ'קוק בשנות החמישים, התקופה שבה יצר גם את אליבי, "חלון אחורי" ו"ורטיגו". במרכזו עומד רעיון פשוט שהיצ'קוק חזר אליו שוב ושוב: אדם רגיל, במקום הלא נכון, שהידיעה שנפלה לידיו הופכת את חייו לסיוט.