"הבנק" (The International) הוא מותחן פוליטי משנת 2009 בבימויו של הגרמני טום טיקוור, שבמרכזו חוקר אינטרפול המנסה להפיל מוסד פיננסי בינלאומי יחיד. הסרט נבחר לפתוח את פסטיבל ברלין ה-59 בפברואר 2009, שבועות ספורים אחרי שהמערכת הבנקאית העולמית קרסה, והתזמון הזה הפך אותו לסרט שנוגע בהווה יותר משהתכוון. התסריט נכתב שנים קודם לכן ומבוסס על פרשה שהסתיימה ב-1991, אבל הוא הגיע לאולמות בדיוק ברגע שבו הקהל היה מוכן לקבל את ההנחה שבנק גדול יכול לתפקד כארגון פשיעה מסודר.
העלילה: חקירה שנעה בין ארבע מדינות
לואיס סלינג'ר, חוקר אינטרפול בעל עבר בסקוטלנד יארד, רודף שנים אחרי IBBC, בנק השקעות בדיוני שמושבו בלוקסמבורג. שותפו מת בברלין מיד אחרי פגישה עם מקור מתוך הבנק, וסלינג'ר, שכבר נחשב בארגון שלו לאובססיבי, מוצא את עצמו בלי ראיות ובלי גיבוי. לצידו פועלת אלינור וויטמן, סגנית תובע מחוזי במנהטן, שמנסה לשמור על החקירה בתוך גבולות החוק בזמן שהוא נדחף אל מחוץ להם.
המסלול שלהם מתחיל במילאנו, שם נרצח אומברטו קלביני, יצרן נשק ומועמד לראשות ממשלת איטליה, ביום בחירות פנימיות. הרצח מתוכנן כך שיוטל על פעיל שוליים עם עבר ב"בריגדות האדומות", ומשם החוט מוביל לניו יורק, לרוצח מקצועי שהסרט מכנה בשם "היועץ", ולוילהלם וקסלר, קצין שטאזי לשעבר שמשמש יועץ ביטחוני לבנק. וקסלר הוא שמסביר את המנגנון: הבנק אינו מרוויח מהנשק עצמו אלא מהחוב שהוא יוצר, כי מי ששולט בחוב שולט בכל צד בסכסוך. הסיום מתרחש באיסטנבול, שבה סלינג'ר מגיע קרוב מספיק כדי לראות את הכל ורחוק מדי מכדי להוכיח דבר, והצדק שנעשה בסופו של דבר אינו הצדק שהוא ביקש.
ההשראה: פרשת BCCI
התסריטאי אריק וורן סינגר בנה את IBBC על פי BCCI, בנק האשראי והמסחר הבינלאומי, שנוסד ב-1972 ופורק בהוראת רגולטורים ב-1991 אחרי שהתגלה שהוא שימש לכביסת כספים, למימון סחר בנשק, לשוחד ולהחזקת חשבונות עבור דיקטטורים וארגוני טרור. גם פרטים נוספים בסרט נשענים על מקרים אמיתיים: מותו של הבנקאי האיטלקי רוברטו קלווי, שנמצא תלוי מתחת לגשר בלונדון ב-1982, וחיסולו של הסופר הבולגרי גאורגי מרקוב ב-1978 באמצעות רעל שהוזרק בקצה מטרייה. סינגר תכנן במקור לממקם את הסרט בשנות השמונים והתשעים, וטיקוור, שהצטרף להפקה כשנה אחרי כתיבת הטיוטה, הוא שהעביר אותו להווה.
סצנת הגוגנהיים והתפאורה שנבנתה בברלין
הרצף הזכור ביותר בסרט הוא קרב יריות באורך של כעשר דקות במוזיאון גוגנהיים בניו יורק, שבו סלינג'ר והשוטרים שמלווים אותו נלכדים בין קומות הרמפה הספירלית מול צוות מתנקשים. חלל המוזיאון של פרנק לויד רייט אינו מאפשר מסתור, וכל תנועה מתגלה מלמעלה ומלמטה בבת אחת. את הכניסה והלובי צילמו במוזיאון האמיתי, אך את הקרב עצמו אי אפשר היה לצלם שם, ולכן נבנתה בברלין, במחסן קטרים נטוש, רפליקה בגודל טבעי ברוחב של כ-36 מטרים. בנייתה ארכה עשרה שבועות, והיא כללה תערוכת וידאו מבוימת של האמן יוליאן רוזפלדט שהוצגה על הקירות, כדי שהמעבר בין המבנה האמיתי לתפאורה יהיה בלתי מורגש. התאמת התאורה וזוויות המצלמה בין שני האתרים דרשה עבודת המשכיות קפדנית, והתמוטטות הנברשת המרכזית נוצרה כולה במחשב. קלייב אואן תיאר את הרצף כאחד המדויקים ביותר שהשתתף בהם.
מקומו של הסרט בקריירת טיקוור
טום טיקוור הגיע לסרט כשהוא מזוהה בעיקר עם "לולה רצה" מ-1998, סרט שנבנה כולו על קצב ועל חזרה, ועם "הבושם" מ-2006. "הבנק" הוא ההפקה הראשונה שלו בהזמנת אולפן אמריקאי גדול, והוא הביא אליה את הצוות הקבוע שלו: הצלם פרנק גריבה, העורכת מתילד בונפואה והמלחינים ריינהולד הייל וג'וני קלימק, שכתבו את הפסקול יחד עם טיקוור עצמו ובשיתוף מת'יו בלמי מלהקת Muse. התקציב עמד על כחמישים מיליון דולר, מתוכם קרוב לשמונה מיליון שהגיעו מקרן הקולנוע הפדרלית הגרמנית, וחלק ניכר מהצילומים והעבודה בפוסט נעשו באולפני באבלסברג. מבחינת הקריירה זו נקודת מעבר: אחרי הסרט הזה טיקוור חזר לגרמניה לסרטים אישיים יותר, שיתף פעולה עם האחיות ואצ'ובסקי על "אטלס של עננים" ובהמשך יצר את סדרת הטלוויזיה "בבילון ברלין".
הערים כארכיטקטורה של כסף
גריבה מצלם את הסרט בקומפוזיציות רחבות שמקטינות את הדמויות מול המבנים סביבן: מגדל הזכוכית של הבנק בלוקסמבורג, כיכר הדואומו במילאנו, הרמפה של הגוגנהיים וגגות השוק המקורה באיסטנבול. הבחירה בערים אינה תיירותית אלא מוסדית, ומדובר במפה של מרכזי כוח פיננסיים ולא של נופים. אירופה האחרת, זו של תיירות בפורטוגל על החזית האטלנטית של ליסבון ופורטו, היא בדיוק ההפך מהיבשת שגריבה מצלם, וזו בחירה מודעת: היבשת של "הבנק" עשויה מזכוכית, בטון ומסדרונות, והאור בה קר גם באיטליה. הקאסט תומך באותה גישה מאופקת. קלייב אואן מגלם את סלינג'ר כאדם שחוק ומרוט, נעמי ווטס מקבלת תפקיד מרוסן שרבים מהמבקרים מצאו מצומצם מדי, וארמין מולר-שטאל גונב את הסצנות שלו כווקסלר. אולריך תומסן מגלם את יונאס סקארסן, יושב ראש הבנק, וברייאן פ. אוברן את "היועץ". בתפקידי משנה מופיעים חאלוק בילגינר, לוקה ברבארסקי, ג'יימס רבהורן ובן וישו, שנתיים לפני שהפך לשם מוכר.
התקבלות ומקום בז'אנר
הביקורות היו חצויות. הסרט צבר 57 אחוזי המלצה ב-Rotten Tomatoes ו-52 נקודות במטהקריטיק, כאשר רוב הכותבים שיבחו את הבימוי, את הצילום ואת רצף הגוגנהיים, אך התקשו עם עלילה שנתפסה כמסורבלת. רוג'ר איברט העניק שלושה כוכבים והתמקד בהופעתו של אואן, ופיטר בראדשו ב"גרדיאן" כינה אותו מותחן מוקפד באופן מפתיע. הקהל היה פושר יותר, ציון CinemaScore עמד על C פלוס, וההכנסות העולמיות הגיעו לכשישים מיליון דולר בלבד מול תקציב של חמישים. עם השנים מעמדו התחזק, בעיקר בזכות הקירבה שבין העלילה למשבר 2008. מבחינת ז'אנר "הבנק" משתייך לשושלת מותחני הקונספירציה של שנות השבעים, שבהם החוקר מגלה שהמערכת גדולה מדי מכדי להיסדק, והוא ניצב בשורה אחת עם סוריאנה, שגם בו החקירה מתפצלת בין יבשות ואינה מגיעה להכרעה נקייה, ועם וול סטריט כמסמך של תקופתו. הסיום, שבו הבנק ממשיך לפעול תחת יושב ראש חדש ורק ועדת סנאט מתחילה לחקור, הוא הצהרה מכוונת: הסרט מסרב לספק את ההכרעה שהז'אנר מבטיח.