"זהות כפולה" (The Bourne Identity) יצא לאקרנים ביוני 2002, אחרי הפקה ארוכה ומסוכסכת שדחתה אותו בתשעה חודשים ממועד היציאה המקורי. אולפני יוניברסל לא ציפו ממנו להרבה: סרט ריגול בתקציב בינוני, מבוסס על רומן בן עשרים שנה, בבימוי של דאג לימאן, שעד אז היה מוכר בעיקר בזכות קומדיות אינדי קטנות. בסופו של דבר זה הפך לאחד מסרטי הפעולה המשפיעים ביותר של העשור, כזה ששינה את השפה הוויזואלית של הז'אנר כולו ואילץ אפילו את ג'יימס בונד להמציא את עצמו מחדש.
העלילה: גבר שנדלה מהים
ספינת דיג איטלקית מוצאת בים התיכון גבר מחוסר הכרה עם שני כדורים בגב ושתל לייזר מתחת לעור הירך. השתל מקרין מספר של חשבון בנק בעיר ציריך. האיש מתעורר בלי שם, בלי עבר ובלי מושג מי הוא, אבל עם יכולות שמפתיעות אותו לא פחות מהצופה: הוא מדבר שפות שאינו זוכר שלמד, מזהה בתוך שניות את מיקומי היציאה בכל חדר, וכשמנסים לעצור אותו הגוף שלו יודע להגיב לפני שהמחשבה מספיקה להתגבש. בכספת בציריך הוא מוצא ערימת דרכונים בשמות שונים, אקדח וכסף מזומן בכמה מטבעות. אחד הדרכונים נושא את השם ג'ייסון בורן.
מכאן העלילה נעה בשני מסלולים מקבילים. בורן, שהופך למבוקש מרגע שהוא נכנס לקונסוליה האמריקאית, בורח מציריך יחד עם מארי קרוץ, נוודת גרמנייה שהסכימה תמורת עשרים אלף דולר להסיע אותו לפריז. במקביל, במרתף במנהטן, מפעיל בשם אלכסנדר קונקלין מגלה שסוכן מבצע כושל שלו נעלם, ומשגר אחריו שורה של מתנקשים שכל אחד מהם חי חיים כפולים משלו. השאלה שמחזיקה את הסרט אינה מי ינצח בקרב אלא מה בורן יגלה על עצמו, ומה יעשה עם התשובה.
ציריך על המסך, פראג במציאות
המערכה הראשונה כולה מתרחשת בשווייץ, והיא בנויה משלושה מרחבים: הפארק העירוני שבו בורן נרדם על ספסל ומעיר אותם שוטרים, בניין הבנק על שדרת החנויות, והקונסוליה שממנה הוא נמלט דרך חדר מדרגות ומרזב. הצוות אכן צילם בעיר, אבל חלק ניכר מהסצנות שמתרחשות לכאורה בציריך צולם בפועל בפראג, מטעמי תקציב ולוגיסטיקה, וכך גם קטעים אחרים בסרט. מי שמכיר את תיירות בשווייץ יזהה שהקצב של הרחוב בסרט אינו בדיוק הקצב השווייצרי האמיתי, אבל התחושה הכללית של עיר עשירה, מסודרת וקרה עובדת בדיוק כפי שלימאן רצה. מעבר לכך צולם הסרט בפריז, ברומא, באימפריה שבליגוריה ובמיקונוס.
מה נשאר מהרומן של לדלום
הספר של רוברט לדלום ראה אור ב-1980, והיה רב מכר עצום. העיבוד שמר ממנו רק את הרעיון המרכזי, סוכן עם אמנזיה שמגלה שהוא נשק, וזרק כמעט את כל השאר. ברומן היריב הוא קרלוס התן, מחבל אמיתי שנתפס בפועל ב-1994 ולכן איבד את הרלוונטיות שלו כאיום קולנועי. בורן של הספר הוא איש שירות חוץ לשעבר שגויס בתקופת וייטנאם ומשפחתו נהרגה בהפצצה בקמבודיה. כל זה נמחק. טוני גילרוי, שכתב את התסריט אחרי טיוטה מוקדמת ונאמנה יותר של דיוויד סלף, בנה במקום זאת תוכנית סודית של הסי-איי-אי בשם טרדסטון, והפך את המפעילים עצמם לנבלים. גם מארי שונתה: ברומן היא כלכלנית קנדית, ובסרט, אחרי שפרנקה פוטנטה נבחרה לתפקיד, היא הפכה לנוודת גרמנייה שחיה בשוליים.
לימאן מול האולפן
ההפקה הייתה קשה. לימאן דרש שכתובים בזמן אמת, וגילרוי שלח דפי תסריט חדשים בפקס לאורך כמעט כל תקופת הצילומים, לעיתים באמצע יום צילום. הבמאי התעקש לצלם בפריז במקום במונטריאול הזולה יותר, למרות מחסום השפה מול הצוות המקומי. התקציב, שנקבע על שישים מיליון דולר, חרג בשמונה מיליון בעיקר בשל צילומים מחודשים. במהלך ההפקה הוחלף אחד המפיקים, ופרנק מרשל נכנס לתמונה. מאט דיימון עצמו איים לפרוש אם ישולבו בתסריט חלקים נרחבים מהגרסה של ויליאם בלייק הרון, שבסופו של דבר קיבל קרדיט כתיבה בעיקר בזכות סצנת הפתיחה. סיום חלופי שצולם בפריז, שכלל פיצוץ, נגנז אחרי אירועי ספטמבר 2001, והסרט נדחה מספטמבר של אותה שנה ליוני 2002.
מצלמה שנושמת ועריכה שמסרבת להתייפייף
הצלם אוליבר ווד והעורך סער קליין בנו יחד את המראה שהפך לשם דבר. המצלמה מוחזקת ביד, זזה עם הדמות ולא לפניה, ולעיתים מאחרת לקלוט את מה שקורה, בדיוק כמו אדם שנמצא בחדר. סצנות המרדף מצולמות בעדשות ארוכות מבעד לחלונות ולמכוניות חונות, כאילו מדובר בתיעוד ולא בבימוי. העריכה קוצצת בתוך התנועה במקום בסופה, וכך נוצרת תחושה של אירוע שקורה מהר מדי מכדי להיקלט. מרדף המכוניות בפריז, במיני קופר אדומה קטנה במקום במכונית ספורט, מגלם את העיקרון כולו: הכל צנוע, פיזי ומגושם במתכוון. המוזיקה של ג'ון פאואל, שמשלבת אלקטרוניקה עם כלי קשת, מוסיפה דופק במקום פאתוס.
קרבות תגרה שתוכננו כמו הנדסה
דיימון עבר שלושה חודשי אימונים באגרוף, בנשק ובאסקרימה, אמנות לחימה פיליפינית שמבוססת על מקלות וסכינים ועל תנועה זוויתית קצרה. הבחירה הזאת קבעה את אופי הקרבות: אין בהם בעיטות ראווה ואין חילופי מהלומות ארוכים, אלא סדרת פעולות יעילות שנועדו לסיים את העימות בתוך שניות. הקרב בדירה בפריז, שבו בורן משתמש בעט כדי לחסום דקירה, הפך לרגע המצוטט ביותר בסרט, בעיקר משום שהוא מציג שימוש בחפץ יומיומי כפתרון טכני ולא כמצחקק. הקרבות תוכננו ככוריאוגרפיה של חלל: איפה עומד כל אחד, מה מונח על השולחן, לאן אפשר לברוח.
ההשפעה: הז'אנר לפני ואחרי
הסרט הכניס 214 מיליון דולר ברחבי העולם וזכה ל-84 אחוזי ביקורות חיוביות ברוטן טומייטוס. מעבר למספרים, הוא הגדיר מחדש את סרט הריגול. באותה שנה בדיוק יצא טריפל איקס, שהציע את הכיוון ההפוך של גאדג'טים ופעלולי ראווה, והוא זה שנשכח. ארבע שנים אחר כך הגיע קזינו רויאל ואיפס את בונד בכיוון שבורן סלל: פחות מכשירים, יותר חבלות. גם משימה בלתי אפשרית ויורשיה נאלצו להתמודד עם הסטנדרט החדש. שני ההמשכים שביים פול גרינגראס הקצינו את הסגנון עד לנקודה שבה הוא ספג ביקורת על חוסר קריאות, אבל הבסיס הונח כאן, בסרט שבו הגיבור הכי מסוכן בחדר הוא גם זה שהכי מפחד ממה שיגלה על עצמו.