"קזינו רויאל" הוא הסרט העשרים ואחד בסדרת ג'יימס בונד של אולפני איאון, וגם הנקודה שבה הסדרה החליטה למחוק את הלוח ולהתחיל מחדש. אחרי "מת ליום אחר" מ-2002, שבו בונד נהג במכונית בלתי נראית וגלש על גל של קרח, בחרו המפיקים ברברה ברוקולי ומייקל ג'י ווילסון לחזור דווקא אל ההתחלה: הרומן הראשון של איאן פלמינג משנת 1953, היחיד בסדרה שמעולם לא עובד כמו שצריך לקולנוע. הזכויות עליו הגיעו לידיהם רק ב-1999, אחרי שסוני העבירה אותן ל-MGM בעסקת חליפין שבמרכזה עמדו זכויות ספיידרמן. התוצאה, בבימויו של מרטין קמפבל, הציגה סוכן בתחילת דרכו, אלים, לא מלוטש ופגיע, ופירקה כמעט את כל הטקסים שהסדרה צברה בארבעים שנה.
העלילה: שולחן קלפים במקום גאדג'טים
הסרט נפתח ברצף בשחור לבן שבו בונד מבצע את שתי ההריגות שמזכות אותו במעמד 00. משם הוא נשלח בעקבות לה שיפר, בנקאי שמנהל את כספם של ארגוני טרור ומשקיע אותו במסחר בבורסה. כשבונד מסכל פיגוע שנועד להשמיד אב טיפוס של מטוס נוסעים בשדה התעופה של מיאמי, קריסת ההימור מותירה את לה שיפר עם חוב אדיר ללקוחותיו. כדי להשיב את הכסף הוא מארגן משחק פוקר בהימורים אסטרונומיים במלון ספלנדיד, ושירות הביון הבריטי מכניס את בונד לשולחן בתקווה שהפסד יאלץ את לה שיפר לבקש חסות מהמערב.
לצדו נשלחת וספר לינד, פקידת אוצר שתפקידה לשמור על הכסף הציבורי שמונח על השולחן. מה שמתחיל בעימות מילולי חד הופך לקשר שמשנה את בונד מקצה לקצה, וגם למכה שממנה הוא לא באמת מתאושש. החלק האחרון של הסרט זונח את מתח הקזינו ועובר לוונציה, ושם נחשפת בגידתה של וספר ונסגר המעגל שהופך את הסוכן הצעיר לדמות המנוכרת שהקהל מכיר.
מונטנגרו של הסרט וקרלובי וארי של המציאות
הסרט הפך לאחד הרפרנסים התרבותיים הקבועים של תיירות במונטנגרו, אף שאין בו ולו פריים אחד שצולם שם. בעלילה, מלון ספלנדיד ומשחק הפוקר ממוקמים במדינה הבלקנית הקטנה, אבל את החזית של הקזינו ואת המלון גילמה העיר קרלובי וארי שבצ'כיה, כשהגרנדהוטל פופ ההיסטורי משמש כספלנדיד. המפיקים בדקו את טריאסטה ואת חופי קרואטיה ופסלו אותן, מפני שחיפשו מלונות גדולים המוקפים בשדרות רחבות שייצרו נוכחות מונומנטלית על המסך. מי שמחפש היום את הנופים שבסרט מגיע בדרך כלל אל קוטור ואל בודווה, שתי הערים המזוהות ביותר עם החוף המונטנגרי, ומגלה שהמפגש בין הדימוי הקולנועי למקום האמיתי אינו קיים.
שאר הצילומים התפרסו על פני כמה ארצות. בסיס ההפקה היה אולפני ברנדוב בפראג, סצנות מדגסקר ושדה התעופה צולמו באיים הבהאמה, בבריטניה צולמו קטעים בקולג' איטון ובמנחת דנספולד, והמערכה האחרונה צולמה בוונציה ובאגם קומו. לצלם פיל מהיו הוקצה תפקיד לא פשוט: להעניק לסרט מראה קר ומעשי, ורצף הפתיחה עוצב במכוון כך שיזכיר את מרקם התמונה של מותחני המלחמה הקרה משנות השישים.
דניאל קרייג והסערה שקדמה להקרנה
ההכרזה על דניאל קרייג כבונד החדש באוקטובר 2005 עוררה גל התנגדות שקשה לדמיין היום. אתרים שהוקמו במיוחד קראו להחלפתו, טענו שהוא נמוך מדי ובלונדיני מדי, ועיתון "דיילי מירור" פרסם כותרת שהחליפה את שמו של בונד במילה שמשמעותה תפל. קרייג הגיע לתפקיד אחרי ש"עוגת שכבות" משך את תשומת ליבם של המפיקים, וברוקולי דחקה בו למרות שהצוות שקל אותו תחילה לתפקיד נבל. הוא נערך לתפקיד בקריאה של כל ספרי פלמינג, וקמפבל הגן על הבחירה בטענה שדווקא היא נאמנה לתיאור הספרותי. אחרי הבכורה התהפכה התמונה כמעט לחלוטין, וקרייג הפך לשחקן הבונד הראשון שקיבל מועמדות לפרס באפט"א על משחק ראשי.
הקאסט והדמויות
מאדס מיקלסן מגלם את לה שיפר כאיש עסקים מדויק וחיוור שדמעת הדם בעינו הופכת לסימן ההיכר שלו, ורגע העימות הגופני בין השניים במערכה השלישית נחשב לאחת הסצנות הקשות ביותר שנראו בסדרה. אווה גרין, שהתפרסמה שנה קודם לכן בתפקיד המלכה סיבילה בממלכת גן עדן, מגלמת את וספר לינד ומחזיקה את הסרט בכל סצנה שבה היא מופיעה. ג'ודי דנץ' חוזרת בתפקיד M, אף שהעלילה מתרחשת בתחילת הקריירה של בונד, בחירה שמעידה על כך שהאיתחול לא היה מוחלט. ג'פרי רייט מגלם את פליקס לייטר, ג'יאנקרלו ג'אניני את מתיס, קטרינה מורינו את סולנז', סימון אבקריאן את אלכס דימיטריוס, איזאק דה בנקולה את סטיבן אובאנו וג'ספר כריסטנסן את מר וייט, דמות שתלווה את הסדרה בהמשך. סבסטיאן פוקאן, ממייסדי הפארקור, מגלם את מולקה במרדף הפתיחה, אחרי שאחד התסריטאים נחשף לתחום דרך סרט תיעודי.
ההפקה: פעלולים אמיתיים ושיא גינס
קמפבל בנה את הסרט על עבודה פיזית ולא על מחשב. במסלול המבחנים במילברוק ביצע נהג הפעלולים אדם קירלי שבעה גלגולים מלאים באסטון מרטין במהירות של יותר משבעים מייל לשעה, בעזרת תותח אוויר שהותקן מאחורי מושב הנהג, והישג זה נרשם כשיא עולם בספר גינס. לסצנת הבית השוקע בוונציה נבנה המתקן הגדול ביותר שהוקם אי פעם לסרט בונד, מנגנון הידראולי במשקל תשעים טונות שנשלט במחשב. אתגר אחר היה מסוג הפוך: לצלם עשרה אנשים יושבים סביב שולחן קלפים כך שיהיה מעניין. הפתרון היה לצלם כל אחד משלושת מקטעי המשחק בשיטה שונה. את המוזיקה כתב דייויד ארנולד, שהחזיק את נושא בונד המקורי מחוץ לפסקול כמעט עד לשורת הסיום, ואת שיר הנושא ביצע כריס קורנל.
התקבלות, פרסים ומורשת
הסרט הרוויח כ-606 מיליון דולר ברחבי העולם והיה לסרט בונד המכניס ביותר עד "נפילה" מ-2012. הביקורות היו מהטובות בתולדות הסדרה, עם ציון 94 אחוזים באתר רוטן טומייטוס ו-80 נקודות במטהקריטיק. רוג'ר איברט העניק לו ארבעה כוכבים וכתב שקרייג מציג אדם קשוח שהחיים פצעו אותו, ורוג'ר מור הקודם בתפקיד קבע שזהו בונד כפי שפלמינג תיאר אותו. באפט"א העניקה לסרט את פרס הפסקול הקולי ואת פרס הכוכב העולה לאווה גרין מתוך תשע מועמדויות, והוא זכה גם בפרס סאטרן לסרט הפעולה הטוב של השנה. מבחינת הז'אנר הוא השתלב בגל מותחנים שעסקו במימון, בנפט ובטרור באמצע העשור, ובהם סוריאנה, אלא שהוא עשה זאת בתוך המסגרת המסחרית ביותר שיש. ההמשך הישיר, "כמות של נחמה", יצא ב-2008, והנוסחה שנקבעה כאן, בונד שמשלם מחיר אישי על כל משימה, ליוותה את הסדרה עד סופה של תקופת קרייג.