"חטופה" (Taken) הוא סרט מתח ופעולה צרפתי משנת 2008, בבימויו של פייר מורל, שנכתב בידי לוק בסון ורוברט מארק קמן והופק בידי בסון עבור אולפני EuropaCorp. הוא נמשך תשעים דקות בלבד, נעשה בתקציב של עשרים וחמישה מיליון דולר, ויצא לאקרנים בצרפת בפברואר 2008 ובצפון אמריקה כמעט שנה לאחר מכן. בפער שבין ההשקעה הצנועה לבין ההצלחה שקיבל טמון אחד הסיפורים המעניינים של קולנוע הפעולה בעשור הראשון של שנות האלפיים, וגם נקודת המפנה החדה ביותר בקריירה של ליאם ניסון.
העלילה: תשעים ושש שעות
בריאן מילס הוא איש ביטחון לשעבר בשירות ממשלת ארצות הברית, גרוש, שפרש מהעבודה כדי לחיות בקרבת בתו בת השבע עשרה קים. היחסים ביניהם מגושמים: גרושתו לנור נשואה מחדש לאיש עשיר בשם סטיוארט סנט ג'ון, וקים חיה בעולם שמילס לא באמת מוזמן אליו. כדי לזכות בכרטיס כניסה הוא מסכים בלית ברירה לחתום על אישור שיאפשר לה לטוס לאירופה עם חברתה אמנדה. שעות ספורות אחרי הנחיתה בפריז השתיים נחטפות מדירה שאלו לה, וקים מספיקה לתאר לאביה בטלפון את מה שקורה סביבה בזמן אמת.
מכאן ואילך הסרט הוא רצף אחד ארוך של חיפוש. מילס טס לפריז ופועל בעיר בלי סמכות, בלי גיבוי ובלי זמן, מתוך ידיעה מקצועית שסיכויי האיתור מתאפסים אחרי תשעים ושש שעות. הוא מגיע לז'אן קלוד פיטרל, עמית ותיק שהפך לפקיד ממשלתי מושחת, מפצח את שרשרת ההסעות שדרכה עוברות הנערות, ומגיע דרך ראשי הכנופיה מרקו הוקסה ופטר אל סוחר בשם פטריס סן קלייר ואל מכירה פומבית שבה נמכרות נשים לקונים אמידים. העלילה מסודרת כמו רשימת מטלות, וזה בדיוק מקור העוצמה שלה: הצופה תמיד יודע בדיוק מה הצעד הבא, ומה המחיר של איחור.
אסכולת בסון
קשה להבין את "חטופה" בלי להבין את בית היוצר שממנו יצא. לוק בסון הקים את EuropaCorp כמפעל להפקת סרטי פעולה דוברי אנגלית עם רגישות אירופית, שיווצרו בצרפת אך ימוענו לשוק העולמי. פייר מורל הגיע לבימוי מכיוון הצילום, אחרי שעבד כצלם על סרטים מבית בסון, וביים קודם לכן את "מהומה בפרברים". רוברט מארק קמן, שותפו של בסון לכתיבה, כתב עבור אותו בית סרטי פעולה נוספים והתמחה בדיוק בסוג הזה של תסריט: הצגה מהירה של הדמות, אירוע מכונן, ושרשרת עימותים שנבנית בקצב מדוד.
סגנון הצילום של מישל אברמוביץ' נשען על מצלמת יד, מסגור צפוף ותאורה טבעית של רחובות פריז בלילה, וסצנות הקרב נערכות בחיתוכים קצרים שמדגישים מהירות במקום כוריאוגרפיה. המוזיקה של נתנאל משאלי משתמשת במקצבים אלקטרוניים דחוסים ומוותרת על נושא מלודי גדול. הפסקול זיכה את משאלי בפרס BMI, והסרט היה מועמד לפרס סטרן לסרט הבינלאומי הטוב ביותר. בגרסה שהופצה בארצות הברית קוצרו כשלוש דקות כדי לזכות בסיווג PG-13, החלטה שהרחיבה משמעותית את קהל היעד.
ליאם ניסון הופך לכוכב פעולה
ג'ף ברידג'ס נבחר במקור לתפקיד ופרש ממנו, וניסון, שהיה אז בן חמישים ושש, קיבל אותו. עד לאותה נקודה הוא היה מזוהה עם דרמות ועם תפקידי אב ומורה, והוא ניגש לפרויקט מתוך הנחה שמדובר בעקיפה קטנה מהמסלול, סרט אירופי שיוקרן ויישכח. התוצאה הייתה הפוכה. השילוב של קומה גבוהה, קול שקט ואיפוק גמור מול אלימות קיצונית ייצר טיפוס גיבור שלא היה קיים קודם, וניסון בילה את העשור שלאחר מכן בסרטי פעולה שנשענים על אותה נוסחה בדיוק.
המונולוג הטלפוני שבו מילס מסביר לחוטף מה עומד לקרות לו הפך לאחד הקטעים המצוטטים ביותר בקולנוע של אותן שנים, ולחומר גלם אינסופי לפרודיות ולמימים ברשת. ניסון עצמו התייחס אליו בשנים שלאחר מכן בהומור וכינה אותו קיטשי. הביקורות היו חלוקות: ציון הסרט ב-Rotten Tomatoes עומד על שישים אחוזים, ורוג'ר איברט העניק לו שניים וחצי כוכבים מתוך ארבעה תוך שהוא משבח את המיקוד הקר של ניסון ואת המהירות של הבימוי, אך מסתייג מהעדר עומק. הקהל הגיב אחרת לגמרי, והסרט קיבל ציון A מינוס בסקרי CinemaScore.
הצלחה מסחרית מול תקציב קטן
בצפון אמריקה נפתח הסרט בסוף ינואר 2009, חלון הפצה שנחשב מסורתית לחלש, ורשם בסופת שבוע הפתיחה כמעט עשרים וחמישה מיליון דולר ואת המקום הראשון בטבלה. בסיכום הכולל הוא גרף כמאתיים עשרים ושבעה מיליון דולר ברחבי העולם, כתשעה מונים על התקציב. דרום קוריאה, בריטניה וצרפת היו השווקים הבינלאומיים הגדולים ביותר שלו, ומכירות ה-DVD הוסיפו עשרות מיליוני דולרים נוספים. בעידן שבו סרטי פעולה נמדדו בתקציבים של מאות מיליונים, הסרט הפך לדוגמה שחוזרים אליה: קזינו רויאל ביסס באותן שנים את המעבר לגיבור פעולה מחוספס ומדמם, ו"חטופה" הראה שאפשר לעשות זאת בשבריר מהעלות.
הביקורת על ייצוג האלבנים
הקבוצה העבריינית בסרט מוצגת ככנופיית סחר בבני אדם ממוצא אלבני, והבחירה הזאת ספגה ביקורת רבה. הטענה המרכזית הייתה שהסרט משטח קבוצה אתנית שלמה לכדי איום אנונימי, שהדמויות האלבניות בו נטולות פנים, מניעים או שפה אנושית, ושהוא מגייס לצורך כך חרדה אירופית קיימת מפני הגירה ממזרח היבשת. מבקרים הצביעו גם על כך שהסרט מציג את אירופה כולה כמרחב מסוכן ומושחת שבו הרשויות המקומיות חסרות אונים או שותפות לפשע, ושרק כוח אמריקאי פועל בו ביעילות. הסחר בבני אדם הוא תופעה חוצה גבולות ואמיתית, אבל השימוש הקולנועי בה כאן משרת מתח ולא הבנה.
המדינה עצמה נדרשה לעניין באופן ישיר. בשנת 2019 יזם משרד התיירות האלבני קמפיין שכותרתו משחקת על שם הסרט, ובו הופיע ניסון עצמו והזמין צופים להכיר את תיירות באלבניה, את חופי הים היוני, את הערים העות'מאניות המשומרות ואת אזורי ההרים שבצפון. הקמפיין נועד להסיט את הדימוי שהסרט קיבע, והוא עצמו הפך לאנקדוטה מוכרת על היחס בין דימוי קולנועי למציאות. סיפור נוסף שנקשר לסרט נגע לאדם שהציג עצמו כמומחה ללוחמה בטרור וטען שהעלילה מבוססת על אירוע אמיתי שקרה לבתו, טענה שהתבררה כשקרית והובילה להרשעתו בהונאה.
המשכים ומורשת
ההצלחה הולידה שני המשכים, "חטופה 2" בבימוי אוליבייה מגטון ו"חטופה 3", וכן סדרת טלוויזיה אמריקאית ששודרה בשתי עונות והציגה גרסה צעירה של בריאן מילס. אף אחד מהם לא חזר על האפקט של הסרט הראשון, שכוחו נבע דווקא מהצמצום: דמות אחת, מטרה אחת, שעון מתקתק ושום ניסיון להרחיב את היריעה. כמעט שני עשורים אחרי צאתו, "חטופה" נותר נקודת ציון ברורה, הסרט שהגדיר מחדש מי יכול להיות כוכב פעולה ובאיזה גיל.