"רישיון להרוג" (Licence to Kill) הוא הסרט השישה עשר בסדרת ג'יימס בונד, והאחרון מבין השניים שבהם גילם טימותי דלטון את הסוכן. הוא יצא לאקרנים בקיץ 1989 בבימויו של ג'ון גלן, שחתם בו רצף של חמישה סרטי בונד רצופים, יותר מכל במאי אחר בסדרה. החריגות שלו איננה רק בטון אלא בהנחת היסוד: הפעם בונד לא מקבל משימה. הוא מפר פקודה מפורשת, מוותר על הרישיון שנתן לסרט את שמו, ויוצא למסע נקמה אישי מול ברון סמים.
העלילה: סוכן שמפסיק לציית
הסרט נפתח בפלורידה, ביום חתונתו של פליקס לייטר, איש ה-CIA וידידו הוותיק של בונד. בדרכם לכנסייה השניים מיירטים בפעולה מאולתרת את פרנץ סאנצ'ז, ברון סמים שחומק שנים מרשויות החוק. הלכידה מחזיקה מעמד יום אחד: סאנצ'ז משחד סוכן מנהל סמים מושחת בשם אד קיליפר, נמלט, ואנשיו חוזרים לביתו של לייטר. הכלה דלה נרצחת, פליקס מושלך למאגר כרישים ויוצא ממנו קטוע רגל. בונד דורש רשות לפעול, M מסרב ומזכיר לו שהמנדט שלו נעצר בגבול, ובונד מניח את האקדח על השולחן ופורש מהשירות.
המסלול שהוא בוחר אינו עימות ישיר אלא חתירה מבפנים. בונד מתמקם בארגון של סאנצ'ז ככלי נשק שכיר, נכנס למעגל האמון הפנימי ומתחיל להרעיל אותו: הוא שותל ראיות, מפיל את מילטון קרסט שמנהל את הכספים, ומזין את הפרנויה של סאנצ'ז עד שזה מחסל את אנשיו שלו במו ידיו. לצידו פועלת פאם בובייה, טייסת ומבריחה לשעבר שהופכת לשותפה מלאה ולא לנספחת, ולופה למורה, בת לווייתו של סאנצ'ז שחיה בצילו. הסיום, מרדף משאיות דלק בכביש הרים צר, נחשב עד היום לאחד מרצפי הפעולה החזקים שהסדרה הפיקה.
איסתמוס: פנמה בשם בדוי
סאנצ'ז שולט ברפובליקה של איסתמוס, מדינה בדיונית שהיא למעשה שלוחה של עסקי הסמים שלו. הוא מחזיק את הנשיא בכיסו, קונה את הצבא ומפעיל בנק פרטי שמלבין את הכסף. ההשראה גלויה לגמרי. בסוף שנות השמונים שלט בפנמה מנואל נורייגה, קצין מודיעין שהיה שליט בפועל של המדינה בזמן שבארצות הברית הוגש נגדו כתב אישום על סחר בקוקאין. בירת איסתמוס בסרט היא עיר טרופית עם מלון קזינו, ארמון נשיאותי ורחוב בנקים, ומי שמתעניין בתיירות בפנמה מזהה בלי מאמץ מאיפה הגיע המודל. הסרט הוקרן ביולי 1989, וחמישה חודשים אחר כך פלשה ארצות הברית למדינה ונורייגה נעצר, כך שהעלילה קיבלה תוקף אקטואלי שאיש לא תכנן.
איפה הסרט צולם באמת
אף סצנה אחת בסרט לא צולמה בפנמה. "רישיון להרוג" הוא הסרט הראשון בסדרה שצולם כולו מחוץ לבריטניה, בעקבות שינוי בחוקי המס הבריטיים ב-1985 שביטל את ההטבה שהחזיקה במשך עשורים את הפקות בונד באולפני פיינווד. הצילומים התחלקו בין פלורידה למקסיקו. קי ווסט סיפקה את סצנות החתונה, את שדה התעופה, את כיכר מלורי ואת ביתו של המינגוויי, וגשר שבעת המיילים בדרך לפידג'ן קי שימש לרצף שוד משאית הכסף. את איסתמוס גילמה מקסיקו: אולפני צ'ורובוסקו במקסיקו סיטי לצילומי הפנים, וילה באקפולקו כמעונו של סאנצ'ז, מרכז טקסים בטמואיה שהומר למקדש הכת שמאחוריה מסתתר מפעל הקוקאין, ומעבר ההרים לה רומורוסה ליד טקאטה למרדף המסיים. איי מוחרס שליד קנקון סיפקו את הצילומים התת ימיים. פיינווד קיבלה רק את שלב הפוסט והפסקול.
הקאסט וההפקה
רוברט דאבי מגלם את סאנצ'ז ומוותר על התיאטרליות שאפיינה נבלים קודמים בסדרה. הוא איש עסקים שמנהל את הארגון לפי כללי נאמנות נוקשים, וזו בדיוק הנקודה שבונד תוקף. קארי לואל מגלמת את פאם בובייה, טליסה סוטו את לופה למורה ואנתוני זרבי את מילטון קרסט. דיוויד הדיסון חוזר לתפקיד פליקס לייטר שש עשרה שנה אחרי שגילם אותו לראשונה, בניסיו דל טורו בן העשרים ואחת מופיע כדריו, אחד ממבצעי הרצח הצעירים בתולדות הסדרה, ווין ניוטון מגלם את פרופסור ג'ו בוצ'ר, מטיף טלוויזיוני שמשמש כיסוי למכירות. דזמונד ללוולין בתפקיד Q מקבל כאן את חלקו הגדול ביותר בסדרה ויוצא לשטח לצד בונד. זה גם הסרט האחרון של רוברט בראון כ-M, של קרוליין בליס כמיס מאניפני, של התסריטאי ריצ'רד מייבאום ושל מעצב הכותרות מוריס בינדר.
התסריט של מייבאום ומייקל ג'י ווילסון שואב שני מרכיבים ישירות מאיאן פלמינג: פציעת הכרישים של לייטר מגיעה מהרומן "חיה ותן למות", והדמות של קרסט וספינת המחקר שלו לקוחות מסיפור קצר של פלמינג. הצילום נעשה בידי אלק מילס, והמוזיקה נכתבה בידי מייקל קיימן אחרי שג'ון בארי, שליווה את הסדרה מראשיתה, לא היה זמין מסיבות בריאות. שיר הנושא בוצע בידי גלאדיס נייט. מתאם הפעלולים רמי ז'וליין ביים את רצף המשאיות עם שש עשרה מכליות שהותאמו במיוחד, כולל הרמת גלגלים של משאית שלמה שבוצעה מול המצלמה בלי טריקים. שם העבודה של הסרט היה Licence Revoked, אבל הוא שונה בשלב מאוחר אחרי שקהלי מבחן אמריקאים קישרו את הצירוף לשלילת רישיון נהיגה.
הדירוג המחמיר והמספרים החצויים
הצנזורה הבריטית דרשה קיצוצים בהיקף של שלושים ושש שניות, בעיקר מרצח קרסט ומהסצנות שבהן בונד מחסל אנשים בקור רוח, והעניקה לסרט דירוג חמש עשרה. זהו סרט בונד היחיד שקיבל דירוג כזה במקור, וגרסה בלתי מקוצצת שוחררה רק ב-2006. הדירוג צמצם את הקהל הצעיר שהסדרה נשענה עליו במשך שנים. הסרט יצא בקיץ 1989, לצד באטמן, אינדיאנה ג'ונס והמסע האחרון, נשק קטלני 2 ומכסחי השדים 2. תקציבו עמד על 32 מיליון דולר והכנסותיו העולמיות הגיעו לכ-156 מיליון, אבל הפער בין השווקים היה חד: בארצות הברית ובקנדה הוא הכניס כ-35 מיליון בלבד, בעוד בבריטניה, בגרמניה, בצרפת, בהולנד ובשוודיה הוא נחשב הצלחה מסחרית מלאה. במונחים של תשואה מתואמת אינפלציה זו התוצאה החלשה בכל סרטי הסדרה הרשמיים.
שש שנות שקט ושינוי בהערכה
אחרי "רישיון להרוג" נעצרה הסדרה לשש שנים, ההפסקה הארוכה ביותר בתולדותיה עד אותה נקודה. הסיבה לא הייתה אמנותית אלא משפטית: סכסוך ממושך בין חברת ההפקה של הסדרה לבין MGM על זכויות ההפצה בטלוויזיה, על רקע מכירתה של האולפן לידיים חדשות, הקפיא כל אפשרות להתחיל הפקה. בזמן שהתביעות התנהלו פג תוקף החוזה של דלטון, והוא הודיע ב-1994 שלא ישוב לתפקיד. "עין הזהב" יצא ב-1995 עם פירס ברוסנן, וההמשכיות שהסדרה שמרה עליה מאז 1962 נשברה.
ההתקבלות המיידית הייתה מפוצלת. חלק מהמבקרים ראו בו את סרט הבונד הבוגר ביותר, אחרים טענו שהטון האפל מרוקן את הסדרה ממה שהפך אותה למה שהיא. עם השנים המאזן התהפך, והסרט מדורג היום גבוה בעיני מבקרים ואוהדים כאחד. הקריאה הרווחת רואה בדלטון שחקן שהקדים את זמנו: בונד עייף, כועס ומוכן לחצות גבולות מוסריים, בדיוק הקו שהסדרה תאמץ שוב כשעברה לדניאל קרייג בקזינו רויאל שבע עשרה שנים אחר כך. גם רוברט דאבי אמר בראיונות שדלטון הוא במובן הזה אביו של קרייג. "רישיון להרוג" נשאר סרט חריג בסדרה שהתפרנסה מנוסחה, ואולי דווקא משום כך הוא זה שהצביע על הכיוון שאליו היא תלך.