"תוצרת אמריקה" (American Made) הוא סרט משנת 2017 בבימויו של דאג לימאן, שבו טום קרוז מגלם את בארי סיל, טייס מסחרי מלואיזיאנה שהפך לאחד המבריחים הפוריים בין דרום אמריקה לארצות הברית, ובמקביל לנכס מבצעי של גורמים שהעדיפו לא לדעת יותר מדי. את התסריט כתב גארי ספינלי, בהפקה השתתף בריאן גרייזר, וההפצה הייתה של יוניברסל. עד אוגוסט 2016 נשא הסרט את השם "מינה", על שם שדה התעופה הקטן בארקנסו שממנו פעל סיל.
העלילה: טייס שהופך לכל הצדדים בבת אחת
בפתיחה סיל הוא טייס של חברת התעופה TWA, משועמם עד כדי כך שהוא מטלטל את המטוס באמצע טיסת לילה רק כדי להרגיש משהו, ומשלים הכנסה בהברחת סיגרים קובניים. סוכן בשם מונטי שייפר, בגילומו של דומנל גליסון, מציע לו מוצא: מטוס קל ומהיר, מצלמות בבטנו וטיסות סיור מעל מרכז אמריקה. אנשי קרטל מדיין, ובהם חורחה אוצ'ואה שמגלם אלחנדרו אדה, מציעים לו לנצל את אותם מסלולים להעברת קוקאין צפונה, ובהמשך נוספת משימה הפוכה: אספקת נשק למורדים הניקרגואים, הקונטראס, ואחר כך הטסת הלוחמים עצמם לאימונים בארצות הברית.
אשתו לוסי, שמגלמת שרה רייט, מגלה שהמשפחה עברה בן לילה לעיירה בארקנסו ושהכסף כבר לא נכנס לבנק אלא נטמן במזוודות בחצר. סביבם נעים גיסה חסר האחריות ג'יי בי, בגילומו של קיילב לנדרי ג'ונס, ושריף חשדן שמגלם ג'סי פלמונס. המבנה הקומי נשען על כך שכל גוף אכיפה שמנסה לעצור את סיל נתקל בטלפון שמורה לו לשחרר אותו, עד לרגע שבו הטלפון מפסיק לצלצל.
פנמה, נורייגה והקווים שהתערבבו
אחת התחנות החוזרות במפה של סיל היא מדינה שמוכרת היום לישראלים בעיקר דרך תיירות בפנמה, עם יערות גשם ואיים קריביים, ובאמצע שנות השמונים הייתה משהו אחר: מדינה שנשלטה בפועל בידי מפקד כוחות ההגנה, הגנרל מנואל נורייגה. הסרט מציג את סיל כשליח שמעביר מזוודות בין הסוכנות האמריקאית לבין נורייגה, והרקע ההיסטורי לכך אמיתי. נורייגה עמד שנים ארוכות בקשרי עבודה עם גורמי מודיעין אמריקאים, ובמקביל אפשר לקרטל מדיין להשתמש במדינה שלו כתחנת מעבר ולהלבין בה כספים. וושינגטון הביטה לכיוון השני כל עוד היה שימושי, ורק ב-1988 הוגש נגדו כתב אישום בפלורידה על סחר בסמים. ברקע עמדה גם תעלת פנמה, שהסכמי 1977 קבעו את מסירתה לריבונות מקומית עד סוף המאה.
מאותה הסתבכות צומחת הפרשה שהסרט נוגע בה בסופו. הברחת הנשק נעשתה בשנים שבהן הקונגרס אסר בחוק על מימון אמריקאי לקונטראס, וכשהערוץ של סיל נסגר עברה המערכת לשיטה אחרת: מכירת נשק לאיראן והפניית הרווחים לקונטראס, מה שנודע כפרשת איראן-קונטרס והתפוצץ בסוף 1986. מוקדם יותר מופיע רגע היסטורי אמיתי, שידור הטלוויזיה של הנשיא רייגן במרץ 1986 שבו הוצגו תצלומים מהמטוס של סיל כהוכחה לקשר בין הסנדיניסטים לסחר בסמים.
כמה מזה באמת קרה
לימאן הגדיר את הסרט "שקר מהנה שמבוסס על סיפור אמיתי", ואמר שלא ניסה לעשות ביוגרפיה. הפער בין הסרט לתיק ההיסטורי רחב. מונטי שייפר, שמניע את כל העלילה, הוא דמות בדויה, וסיל עצמו העיד בבית משפט שמעולם לא עבד עבור הסוכנות. הוא פוטר מחברת התעופה ב-1974 ולא גויס בזמן שעבד בה, ההברחות החלו כבר באמצע שנות השבעים ובמריחואנה ולא בקוקאין, והמגע הראשון עם אנשי הקרטל נוצר ב-1979 דרך היכרות בכלא בהונדורס ולא בחטיפה. הפגישות הישירות עם פבלו אסקובר ועם בני משפחת אוצ'ואה התרחשו רק ב-1984, כשכבר פעל כמודיע של רשות הסמים, ונחיתת החירום ברחוב מגורים מעולם לא קרתה.
גם הליהוק משנה את משמעות הדמות. סיל האמיתי היה איש כבד משקל שהתקרב ל-140 קילוגרם, והבחירה בקרוז הופכת סוחר ערמומי לגיבור שקשה לא לחבב. פרשת מינה נחקרה שנים, ודוח של המבקר הפנימי של סוכנות הביון מ-1996 אישר שהתקיים בשדה התעופה תרגיל אימונים חשאי, אך לא מצא ראיות למעורבות בהברחת סמים. הביקורות נגעו בעיקר לקלילות שבה הסרט הופך פרשה שגבתה חיי אדם לאנקדוטה.
קרוז ולימאן, סיבוב שני
זה היה שיתוף הפעולה השני של קרוז עם לימאן, שלוש שנים אחרי "מחר בקצה הזמן". לימאן חזר כאן ליוניברסל בפעם הראשונה מאז "בזהות בדויה" של 2002, והביא איתו את שיטת העבודה שמזוהה איתו: מצלמת יד ושינויים תוך כדי צילום. קרוז, טייס מוסמך מזה שנים, טס בעצמו ברוב סצנות התעופה. הצילום נעשה בידי סזאר צ'רלונה, הצלם האורוגוואי שנודע ב"עיר האלוהים", והמראה הגרגרי והרועד שהוא מעניק לסרט מחקה חומר ארכיון מסוף שנות השבעים. את המוזיקה כתב כריסטוף בק. הצילומים נערכו בג'ורג'יה, בלואיזיאנה ובקולומביה, אורך הסרט 115 דקות ותקציבו נאמד בכ-50 מיליון דולר.
התאונה בקולומביה והתביעות שבאו אחריה
ב-11 בספטמבר 2015, במהלך הצילומים בקולומביה, התרסק מטוס פייפר ארוסטאר דו מנועי בדרכו חזרה לשדה התעופה אנריקה אולאיה אררה שבמדיין. אלן פורווין, מייסד חברת התעופה הקולנועית הלינט, וקרלוס ברל נהרגו, והטייס ג'ימי לי גרלנד נפצע קשה ושותק. דוח החקירה הקולומביאני ייחס את התאונה למזג אוויר קשה ולחוסר היכרות עם התנאים באזור. ההפקה הופסקה וחודשה רק בפברואר 2016, בניו אורלינס.
בעקבות התאונה הוגשו שתי תביעות נזיקין: משפחתו של פורווין הגישה תביעה באפריל 2016, ומשפחתו של ברל בספטמבר של אותה שנה. הטענות נגעו ללחץ לוח הזמנים ולאמצעי הבטיחות: לפי כתבי התביעה ההפקה אפשרה לברל, טייס חסר ניסיון מספיק, להטיס את המטוס אחרי שהתריע יותר מפעם אחת שאין לו את הניסיון הדרוש. חברות ההפקה הגישו באוגוסט 2018 תביעה נגדית נגד עיזבונו של פורווין ונגד החברה שבבעלותו, בטענה שהמטוס שנרכש היה פגום. ההליכים הסתיימו בפשרה שתנאיה לא פורסמו.
התקבלות, קופות ומקום בז'אנר
הסרט יצא בארצות הברית ב-29 בספטמבר 2017 והכניס כ-135 מיליון דולר בעולם, מהם כ-51 מיליון בצפון אמריקה. הביקורות היו חיוביות ברובן, 85 אחוז ברוטן טומייטוס ו-65 נקודות במטקריטיק, ורובן הצביעו על אותו דבר: היחס המשוחרר של הסרט לעובדות מתכתב עם האנרגיה שקרוז מביא לתפקיד. זו אחת ההופעות הפחות מלוטשות שלו, דמות שמחייכת גם כשאין לכך סיבה. קהל שהגיע אליו אחרי משימה בלתי אפשרית 4: קוד הצללים או הסמוראי האחרון פגש כאן קרוז אחר, בלי הילה של גיבור.
מבחינת ז'אנר הסרט יושב במשפחה מוכרת: הקומדיה הפלילית המהירה שמסופרת בגוף ראשון בידי מי שכבר יודע איך זה נגמר, עם קריינות, כתוביות תאריך ותרשימים. ההשוואות ל"הזאב מוול סטריט" ול"חבר'ה טובים" הופיעו כמעט בכל ביקורת שנייה, אך המנוע של העלילה כאן אינו תאוות בצע פרטית אלא מדיניות חוץ, ובנקודה הזאת הוא נוגע באותו שדה שבו פועל סוריאנה, שמנסח את אותה שאלה בטון הפוך: מה קורה כשאינטרס לאומי מתורגם לשרשרת של אנשים קטנים שאיש לא יגן עליהם בסוף. סיל האמיתי נרצח בפברואר 1986 בבאטון רוז', בחניון מרכז שיקום של צבא הישע שבו חויב לישון בלילות, בידי שליחי הקרטל. הסרט מסיים שם בלי מוסר השכל, וזה כנראה החלק המדויק ביותר בו.