"החייט מפנמה" (The Tailor of Panama) הוא סרט ריגול משנת 2001 בבימויו של ג'ון בורמן, המבוסס על הרומן של ג'ון לה קארה משנת 1996. בורמן, לה קארה ואנדרו דייוויס חתומים יחד על התסריט, וכבר בשלב הזה ברור שלא מדובר בסרט מרדפים. זהו סיפור על סחר במידע שאין לו כיסוי, על מודיעין שנרקח בחדר תפירה ועל המרחק הקצר להפתיע שבין רכילות מקומית לבין החלטה על פלישה צבאית. הטון סאטירי, לפעמים כמעט קומי, אבל המחיר שגובה העלילה מהדמויות הוא אמיתי לגמרי.
העלילה מתרחשת בסמוך לרגע היסטורי מדויק: בסוף דצמבר 1999 הועברה תעלת פנמה מידי ארצות הברית לידי המדינה שדרכה היא עוברת. הסרט מתחיל בוואקום שנוצר אחרי ההעברה הזאת, כשלונדון וושינגטון מחפשות מי יספר להן מה באמת קורה שם, ואיש אינו רוצה להודות שאין לו מושג.
העלילה: חייט שמוכר מודיעין שאינו קיים
הארי פנדל הוא חייט בריטי שמנהל חנות יוקרתית בעיר הבירה ותופר חליפות לשרים, לגנרלים ולבנקאים. הביוגרפיה שהוא מספר על עצמו, חניך של בית מלאכה מהולל ברחוב סאוויל רואו בלונדון, היא המצאה. את המקצוע הוא למד בכלא, אחרי הרשעה בהצתה, והוא בנה מעל העבר הזה חיים שלמים של אשראי, מוניטין ואשליה. אנדי אוזנרד, סוכן MI6 שהוגלה לתפקיד שולי אחרי פרשה מביכה, מגיע לחנות, מוצא את התיק הישן, ומציע לפנדל עסקה שאי אפשר לסרב לה: מידע תמורת כסף, ושתיקה תמורת חופש.
פנדל, שחייב כסף לבנק ואינו יכול להודות בכך בבית, מגלה שהוא טוב בהמצאה הרבה יותר מאשר בהאזנה. הוא בורא ארגון בשם "האופוזיציה השקטה", ממנה לראשיו את מיקי אברקסס, חבר שיכור שנשבר בכלא בימי נוריגה, ואת מרתה, עוזרתו בחנות שפניה נותרו מצולקות מאותה תקופה, ומספר לאוזנרד שנשיא המדינה מנהל משא ומתן חשאי למכירת התעלה למזרח. הדיווח עולה במעלה השרשרת, מקבל חותמות ומספרי תיקים, ומגיע לוושינגטון כמודיעין מאומת. כספים מוזרמים לארגון שלא קיים, אוזנרד מנתב אותם לכיסו, וצי אמריקני מתחיל להתארגן. השקר גדל עד שהוא כבר אינו בשליטת מי שהמציא אותו.
לה קארה, גרהם גרין והחוב הגלוי
המודל של הרומן והסרט הוא "איש הקשר שלנו בהוואנה" של גרהם גרין מ-1958, שבו סוכן מכירות של שואבי אבק בקובה ממציא לשירות הבריטי רשת סוכנים ומשרטט חלקי שואב אבק כמתקנים צבאיים סודיים. לה קארה מעולם לא הסתיר את החוב, והוא גם לא ניסה לחזור על אותו סיפור. אצל גרין הבדיחה נשארת בעיקרה בדיחה. אצל לה קארה, ובעיבוד הקולנועי בוודאי, ההמצאה מייצרת גופות: הדמויות שפנדל מגייס לארגון הדמיוני שלו הן אנשים אמיתיים עם עבר אמיתי, והמחיר שהן משלמות על תפקיד שלא ביקשו הוא הליבה הרגשית של הסרט. גם ההקשר ההיסטורי כבד יותר, משום שהפלישה האמריקנית של 1989 והמשטר שקדם לה אינם רקע ספרותי אלא זיכרון טרי של הדמויות עצמן.
פירס ברוסנן משחק את ההפך מבונד
הפרט המשעשע ביותר בסרט הוא שברוסנן גילם את אוזנרד בזמן שהיה ג'יימס בונד המכהן, בין "העולם לא מספיק" ל"מותו של יום נוסף". אוזנרד בנוי כתמונת ראי אכזרית של אותו טיפוס: אותה חליפה, אותו חיוך, אותה ביטחון עצמי בריטי, אבל במקום נאמנות לכתר יש חמדנות פרטית, ובמקום נשים שנופלות לזרועותיו יש ניצול מחושב של כל מי שנקרה בדרכו. ברוסנן, שהיה גם בין מפיקי הסרט דרך חברת ההפקה שלו, ביקש במפורש תפקיד שיפרק את הדימוי, והתוצאה היא אחת ההופעות החדות שלו. הפניית המבט הזאת אל צדו האפל של סוכן החשאי הקדימה בכמה שנים את השינוי שעברה סדרת בונד עצמה עם קזינו רויאל.
הקאסט וההפקה
ג'פרי ראש מגלם את פנדל כאדם שהשקר שלו נובע מנימוס ומפחד ולא מרשעות, ובונה את הדמות על מבט חמקמק ועל דיבור שמנסה כל הזמן לרצות. ג'יימי לי קרטיס מגלמת את לואיזה, אשתו, עובדת מנהלת התעלה שגדלה במקום ורואה בו בית, וההתפכחות שלה היא הציר שמחזיר את הסרט לקרקע. ברנדן גליסון מגלם את מיקי אברקסס בהופעה שוברת לב, לאונור וארלה היא מרתה, קתרין מק'קורמק מגלמת את פרנצ'סקה דין מהשגרירות, והרולד פינטר מופיע כדוד בני, קול מהעבר שרודף את פנדל. בתפקיד קטן, כבנו של פנדל, מופיע דניאל רדקליף בסרט הקולנוע הראשון שלו, כמה חודשים בלבד לפני שיצא לאקרנים סרט הארי פוטר הראשון.
ג'ון בורמן, שהגיע לסרט אחרי "מפלט", "אקסקליבר" ו"תקווה ותהילה", הפיק אותו גם דרך חברת מרלין פילמס האירית שלו, וקולומביה פיקצ'רס הזרימה את התקציב והפיצה. את הצילום עשה פיליפ רוסלו ואת המוזיקה כתב שון דייווי. הצילומים התחלקו בין אולפני ארדמור במחוז ויקלו שבאירלנד לבין לוקיישנים אמיתיים בעיר הבירה, בגמבואה ובאגם גאטון, והמפגש בין הרובע הקולוניאלי המתפורר, גורדי השחקים החדשים והג'ונגל שמתחיל מיד מאחורי המכולות הוא בדיוק החומר שמושך היום את מי שמתעניין בתיירות בפנמה. התקציב עמד על כ-21 מיליון דולר וההכנסות העולמיות על כ-28 מיליון, תוצאה צנועה.
ההתקבלות, וגם ההתקבלות במקום שעליו הסרט מדבר
הסרט הוצג בפסטיבל ברלין בפברואר 2001 ויצא להפצה בארצות הברית בסוף מרץ. הביקורות היו חיוביות, עם 75 אחוזי המלצה ב-Rotten Tomatoes וציון 66 במטקריטיק, ורוב המבקרים הצביעו על ההופעות של ברוסנן וראש כעל מה שמחזיק את הסרט. הטענות הנגדיות התמקדו במעבר בין הסאטירה הקלילה של המחצית הראשונה לבין הדרמה הקודרת של המחצית השנייה.
מעניין במיוחד מה שקרה בפנמה עצמה, שם התעורר כעס אמיתי כלפי הרומן, אבל הוא נשאר ברובו מאחורי דלתות סגורות. אנשי ממשל ואנשי עסקים תיארו את התמונה כמוגזמת, בטענה שסופר בחר לצייר את המקום כקריקטורה של שחיתות. יחד עם זאת רבים הבינו ששתי ידיים אינן נקיות לגמרי, ושמחאה קולנית רק תמשוך תשומת לב בינלאומית נוספת בדיוק לאותו דימוי שממנו ניסו להיפטר. התוצאה הייתה מחאה מנומסת ומאופקת, שהיא כשלעצמה עוד פרק בסיפור שהסרט מספר על פערים בין מה שאומרים למה שיודעים.
הסוף ששונה ומקומו של הסרט בז'אנר
הגרסה המקורית של הסיום נראתה אחרת: פנדל היה יורה באוזנרד. הסצנה צולמה מחדש, ובגרסה הסופית אוזנרד פשוט נמלט עם הכסף בעוד הפלישה נעצרת ברגע האחרון בזכות חשיפה שמגיעה מכיוון הבית ומהשגרירות. השינוי הזה משנה את משמעות הסרט כולו. במקום עונש יש היעלמות, ובמקום צדק יש חשבון שנסגר בעצם העובדה שאיש אינו נדרש לשלם עליו.
מן הבחינה הזאת "החייט מפנמה" שייך לשורה של סרטים שעוסקים באופן שבו מידע כוזב מייצר מציאות, לצד לכשכש בכלב ובהמשך גם סוריאנה. הוא יצא שנתיים לפני שהעולם למד שיעור ממשי בנושא, וזה בדיוק מה שהפך אותו עם השנים לסרט שנצפה אחרת מכפי שנצפה ביום שיצא. מה שנראה אז כמו הגזמה ספרותית נראה בדיעבד כמו תיאור מדויק להחריד של הדרך שבה שמועה הופכת למסמך, ומסמך הופך לצו מבצעי.